דואר חבילות

אה, אתה 119? היא שאלה אותי, אני 118. לא מתקדם כאן כלום. זה תור לחבילות, למה אנחנו צריכים לחכות עם כולם? תראה, הצביעה על שני התורים המאוישים. מולנו, העדינה בדלפק עסקה בספירת אינסוף מטבעות. הלקוח שמולה, קשיש עם כיפה בוכרית צבעונית שאל אותה שאלה, ובלבל אותה בספירה. בדלפק השני, החמוד הזה שדומה לנדב אבקסיס נראה חמור סבר מהרגיל, מחתים את קצוצת השיער שמולו על עוד טופס ועוד טופס. רואה? כולה דואר רשום! וכשאמרה "רשום!" עלתה בקרשנדו שזיכה אותה במבט או שניים. היא לא הצליחה לצוד בני ברית למרד. בן ובת, בני שלוש בערך, הוא עדיין עם מוצץ, היא עם עקבות שוקו בננה על חולצתה רצו במעגלים וצחקו. אמם בהתה בהם ובצג הפלזמה ששידר סרטוני תדמית בלופ.
שום דבר לא מתקדם, שום דבר, היא העבירה את ידה בשיער העורב שלה, חוצפנים. ובפלזמה הוסבר על שירות חדש של הזמנת תור באפליקציה, והעדינה המשיכה לספור מטבעות, ונדב אבקסיס המשיך להחתים. ושניהם כבר שנים בסניף, עוד כשהיה כוך בשדרה הסמוכה, כשהעדינה הייתה חייכנית, וכשנדב אבקסיס היה עוד בדחן, לפני שהתורים הפכו לממוכנים, ולפני שהם הפכו להיות אויבי הציבור.

הילד נפל ורץ ממרר בבכי לאמא שלו, בפלזמה השוויצו בהארכת שעות הפעילות, וגברת 118 פנתה לעדינה ודרשה מנהל, ומשזו לא ענתה לה, שלפה את הסלולרי וחייגה. ולאחר כמה שניות והקשות היא ביקשה שוב את המנהל. למה? אני אסביר לכם למה? אני רק רוצה לקבל דואר רשום! חבילה קטנה, והמשיכה לצעוק מעבר לדלת. הילד נרגע בזרועות אמו. הפקידה העניינית פתחה תור שלישי. בואו, רק חבילות.
וכשפסקתי להיות 119, וחזרתי להיות אדם חופשי, ויצאתי מהסניף עם הדואר שלי, מספר 118 התנצחה עדיין בטלפון. נופפתי לה לשלום. היא הנהנה אליי בחזרה ושבה לצעוק. כל אחד והחבילה שלו.