הון-דדון

ואני אומר – כל הכבוד לארץ נהדרת. סוף סוף יש לנו תכנית סאטירה שלא דופקת חשבון לאף אחד. אולי קצת לעצמה.
הנה, פארודיה מושלמת על הזמר המזרחי. הא הא, הכניסו להם! ושלא תחשבו שלא שילמנו על זה מחיר. די גבוה.

איזה צחוקים לצחוק על מוסיקה מזרחית. רק לראות את הפרצוף של דדי דדון, בנם הרוחני של פאר טסי ומשה פרץ, ולהתמוגג מהסאטירה.
נכון שהם דווקא פורצי דרך, הטקסטים טובים מאי פעם, הפתיחות לסגנונות אחרים כמו קאנטרי או מוסיקה אירית מרעננת, ובכלל נראה כי הפופ הים תיכוני התבגר, לוקח את עצמו ברצינות הרבה יותר. אבל הי! זאת סאטירה, אז נצחק עליהם, ואז נצחק איתם, ואז נצחק עליכם, ואז נצחק כל הדרך לבנק.

זה באמת הזמן להכניס לבנקים. וגם על זה יש מחיר כבד. כל הכבוד, אני אומר.
וכבונוס על עבודה חתרנית אמיצה, אסי – הנה הצ'ק מהבינלאומי, עלמה – ארז שלח לך את החלק שלך מהפועלים, ליאת פה? מלאומי כארד מחפשים אותך, סמו, מחפשים אותך, משהו עם ישראכרט. מי אמר אני ולא קיבל? לא לדאוג, הנה שוקה, היונים, ויש פה איזה מורה נהיגה מ-AIG.

ואני אומר – כל הכבוד לארץ נהדרת. יש זכיין, ויש זוכים. אסי, מה קורה? מחכים לך בקבלה. יש להם מתנה מתוקה מהחיים בשבילך.
סאטירה בלי חשבון, אבל עם חשבונית.

מודעות פרסומת

תזונת הרוטינג

קבלו את טרנד התזונה ששוטף את העולם – תזונת הרוטינג!
מזון טרי הוא אסונה של האנושות.
אמרו די למזימה של חברות התרופות, הסופרמרקטים והבונים החופשיים, והתחברו לרוטינג – בלי פסטור! בלי שימור! בלי ויטמינים!

את תנועת הרוטינג העולמית ייסד פרופסור ג'וני רוטן מאוניברסיטת בולוקס בבריטניה. רוטן, אסטרולוג, חוקר טארוט, מודט ואונקולוג חובב גילה כי מזון מעופש תורם לבריאות האדם. קבוצת פייסבוק שפתח בנושא לפני כשנתיים היכתה גלים, והיא מונה כיום כמאתיים אלף חברים חיים (ועוד כשבעים אלף שהלכו לעולמם בינתיים מסיבוכים בריאותיים פתאומיים). במסעדות שונות במערב אירופה בר החלו להציע בתפריט מנות רוטינג (מסומנות בכיתוב: VITAMIN FREE), והסחף הולך וגובר.

לוסי ג'ורדן, 37, מסבירה: על חוק חמש השניות שמעתם? סבתא שלכם דירבנה אתכם לאכול "בננת דבש"? זה לא סתם. כך נהגו פעם, וכך אנחנו נוהגים היום. זו החוויה האנושית הטבעית.

אז מה יש לאכול? המון!
ציפי פרימו מחולון, מנהלת קבוצת הוואצאפ "הגרוב הרקוב" מספרת: בבוקר אני פותחת ביוגורט חמוץ במיוחד, ולוגמת קרום חלב, בצהריים, אין כמו אורז מוקשה ותולעי עוף, ובערב אני מקנחת בביצייה סרוחה וצימוקים מעשיי ידיי (ענבים שעמדו בשמש חודש), כל אלה לצד מי קולחין ממותקים.
אני מרגישה נפלא! אם פעם היתה לי עצירות, היום אני משלשלת כל הזמן. רזיתי המון ואין לי רצון לאכול. אושר!

השליכו את כל הויטמינים המרעילים לפח, והתחברו לעצמכם, לטרנד הרקוב החדש, שהוא הטרנד הרקוב האמיתי.
בתיאבון!

השפוי וההזוי

ההתנצלות של אושרת קוטלר היתה במקומה. מה היא בסך הכל רצתה להגיד? היא מצאה מתנחל שפוי. היא התכוונה להחמיא ויצא לה בלעם הפוך כזה, שמאבחן קלינית כחצי מליון ישראלים.

שפוי זה הנכון החדש. שפוי הוא מי שמסכים איתי. מי שחי כאן, מכיר את העובדות, ומעז לחשוב אחרת, הוא כנראה לא בסדר. ולכן הוא בן זוגו המופרע – ההזוי.

הזוי הוא אפילו לא בן אדם. הזוי הוא דבר מה שמישהו הזה. הוא מנותק מהמציאות. אם בעבר התואר המפוקפק הזה היה מנת חלקם של שמאלנים רדיקלים וימנים קיצוניים, ידידם של ה"סהרורי" וה"משיחי". היום הוא היפוכו של השפוי. אין שמאל וימין, אין נץ ויונה, אפילו מעמדם של הבוגד והפשיסט דוהה לו, הנה הזוג החדש, זה שאושרת קוטלר ביטאה מבלי לשים לב: השפוי וההזוי.

הלשון משקפת את הלך הרוחות, את השיח השטוח והשונא, את אפס הסובלנות לדעת האחר, את אבדן היכולת לשכנע ולהשתכנע. אדם שאינו שפוי, אין טעם להקשיב לו – הוא מדבר שטויות, הוא לא סביר. זה מה שחושב למשל חבר הכנסת זוהר על החילונים, או יאיר גרבוז על מנשקי קמעות.
אדם שפוי הוא כמוני, כמובן, ולכן כל מה שיאמר שיקף את השכל הישר ואת ישוב הדעת. ואם פתאום מתגלה מישהו מעבר להרי השפיות שהוא, איך לומר, שפוי! נתפעם. אושרת קוטלר התפעמה.

אבל לא רק דה לגיטימציה לדעת האחר יש כאן, אלא עליבות של ממש. שפוי והזוי הן מילים פסיביות. השפוי פשוט לא לוקה בנפשו, וההזוי כן. זה אפילו לא תלוי בהם, אין להם שליטה על זה.
פעם חיפשנו במנהיגים שלנו ערכים, יוזמה, כריזמה, טוהר מידות, חיפשנו את המילה הזאת שמתחרזת עם הזוי. קוראים לה ראוי.

עכשיו באתר וואו!

קראו עכשיו באתר וואו:
יצאנו לבדוק מהם עשרת הפיגועים הכי יפים ונכונים, וגם ג'ורג'י מהבטטה הבאה של ישראל הלך ומצא את עשר מנות הפלאפל הטעימות ביותר בקריות! וגם הסקר הגדול! מה יותר כדאי – השואה או הגבורה? ובוואו סלבס, מה קורה כשג'ורג'י מהבטטה הבאה של ישראל פוגש ברחוב את פיפי וקקי מהמירוץ לתהילה? בוואו נופש, פרויקט מיוחד: מהם עשרת המקומות היפים בעולם למוט סלפי? ומיהם עשרת הסלבס שעפו על עצמם ללא קונקשן? פיפי וקקי הלכו לבדוק, וגם – דבר כזה עוד לא ראיתם! פיפי וקקי צופים במשחקי הכס ויש להם מלא בדיחות. בוואו גברים, עשרת הדברים שגברים אוהבים לעשות עם מצברים (בשיתוף המגזין גברים ומצברים, עכשיו חודש ראשון חינם), וגם – בוואו כלכלה – מה חושב ג'ורג'י מהבטטה הבאה של ישראל על מחירי הדיור . בוואו תרבות – עמוס עוז – שיק או שוק? מה עדיף? מצבר או משורר? אל תפספסו את הטרנד ששוטף את הוליווד – ציפורן חודרנית בצבעים. ג'סטין טימברלייק במחווה לפיפי וקקי, ופיפי וקקי במאמר נוקב על ג'ורג'י מהבטטה הבאה של ישראל. בואו, יהיה וואו.

הזמן החמוץ

לאחר שמשרד הבריאות יצא במלחמת חרמה במלוח ובמתוק נותרתי עם טעם חמוץ.
הקמפיין הזה תואם את רוח הזמן המופרטת הנושבת מהממשלה – אתם תדאגו לעצמכם, ויש ממה לדאוג. השוק חופשי, וגם החרדות שלכם חפשיות. אכלו במבה, בדרך אל הסוכרת והסרטן והגזזת והשלבקת. אתם עומדים למות כל עוד לא הוכח אחרת. שעון החול שלכם אוזל, מתים מהלכים שכמותכם. זה מה שאתם רוצים? טרטרטרטרזין וזיזורומביציט זרחני? פחמימות ריקות עלובות שכמותכם, המטולוגיות ג' מחכה לכם, אבל הי, השוק חפשי – אז אנחנו רק מייעצים. אנחנו אמנם הרשות המבצעת, אבל אתם לבד. השוק חופשי, חברה. תאכלו שטוחים, שתו ספרייט, ותמותו. שלא תגידו שלא אמרנו, כן? הנה, אתם עומדים למות מהביסלי, ועכשיו לפרסומות.

יש אינספור מקלות וגזרים לממשלה להשפיע על צריכת מזון בריא. מהסדרת שוק הירקות והפירות המופרע, ועד לעדכון מוצרי המזון בפיקוח.
יש חומרים מסוכנים בחטיפים ובמיצים? אל תאפשרו את זה. תמרצו את החברות להשתמש במוצרים טבעיים, אלצו אותם להפחית סוכר ונתרן. אתם באמת יכולים לשנות. אבל למה להתאמץ? אפשר להפחיד/להסביר.

ולא שיש משהו רע בהסברה, אבל היא לא יכולה להיות תכלית העניין. אין מו"מ מדיני? נשקיע בהסברה. מחבלים ברחובות? לכו עם נשק, נבכה אתכם על יוקר הדיור. האחריות עוברת מהממשלה לאזרחים, הממשלה שלנו, זו שגובה את מיסינו, בוחרת לא לעשות, אלא להסביר.
תסתדרו, ואם לא – תמותו, מבוהלים וחמוצים.

תל-אביבופוביה

בין הטוקבקיסטים העולצים לבין מחלקי הסוכריות בשטחים יש הרבה מן המשותף. האושר הזה לאידם של חפים מפשע נרצחים מחליא כמובן, אבל מה שמפתיע ביותר הוא סימון האויב המשותף לאלה ואלה – תל אביב.

מבחינת הפלסטינים אין חדש. אין יוקרתי יותר מפגיעה בתל אביב, סמל ההצלחה הישראלית. היא מצולקת בפעולות איבה. תל אביב הייתה קורבן מרכזי בפרעות תרפ"א ותרפ"ט, במרד הערבי הגדול. אפילו חיל האוויר של מוסלוני הפציץ אותה. פיגועים? ממלון סבוי ועל לדולפינריום, מועדוני הסטייג', מייקס פלייס וזמן אמיתי, אוטובוסים? קו 4, קו 5, קו 20. בתי קפה? מסעדות? אפרופו, שווארמת ראש העיר, קפה ביאליק, סי פוד מרקט, וכן – גם שרונה. טילים? מהסקאדים של סדאם, עד לגראדים של דף.
ככה זה סמל. יא סדאם יא חביב, אודרוב אודרוב תל אביב.

תא2

אבל הדימוי שלה הפוך – היא הרי "בועה" של "אספרסו", ורק אם התל אביבים המפונקים האלה היו מרגישים מה שמרגישים בעוטףעזה/יהודה ושומרון/גבול הצפון, אז הם היו היו מפסיקים להיות שמאלנים. אבל הבועה הרי אינה בועה, ועדיין המעצבנים האלה מסרבים לחשוב כמונו.

ו"תל אביב" הרי היא לא ישות מוניציפלית. מי שמייחל למות תושביה לא באמת רוצה לראות גופות של ילדים בגן העירוני בקרית שלום, או מרחצאות דם בבתי האבות של רמת אביב. ויש בה לא מעט ימנים, ושמאלנים יש הרי בכל מקום, גם ליד ביתם של המקללים.
"תל אביב" המושג היא בירת הסובלנות, החילוניות, המודרניות, ההומניזם, הרב תרבותיות, האמנות והחדשנות. מקנאים בה ושונאים אותה.

בתל אביב מקנאים בגלל מה שהיא (אנחנו רוצים גם), ושונאים אותה בגלל מה שהיא (אנחנו לא רוצים גם), בדיוק כפי שמתייחסים כאן לבירות אירופה. כמה יפה פריז, וכמה כיף שדעאש פיגע בה. אח, בלונדון יש טלוויזיה מצויינת, ושהערבים יחריבו אותה מבפנים, הא הא. הלוואי שאמסטרדם תיפול לזרועות האיסלאם, אנטישמים! ואיך בא לי ג'וינט בקופי השופ. קנאה ושנאה, כמו הילדה הלא מקובלת בכיתה, ואושרה מכל חצ'קון מקרי שמבצבץ על פניה של מלכת הכיתה. שונאים אותה על כמה שהיא נהדרת.

מחלקי הסוכריות ומקללי הפייסבוק הם האוייב של המערב, תמונות ראי אלה של אלה. הם רוצים לראות דם. התל אביבים האלה מפריעים להם להקיז אותו. שימותו.

אתמול מת ספורטאי ענק

אתמול מת ספורטאי ענק.
ולא, אני לא מנסה להישמע מבין גדול באגרוף. אני לא. אני לא יכול לסבול אגרוף. זה ספורט אלים, איום ונורא. המתאגרפים האלה, לו היו מנהלים את ה"קרב" שלהם מחוץ לאצטדיון, היו ודאי נעצרים בעוון תקיפה. המנצח הוא זה שממוטט את המפסיד. כמה אכזרי, וההמון צוהל, שם כסף אם תמות או תמית. גלדיטורים מודרנים.

ולא, אני לא מנסה לשכנע שעלי היה הספורטאי הגדול ביותר בהיסטוריה, זו קביעה מטופשת שלא ניתנת להוכחה. יכול מאוד להיות שספורטאים כמו ליאו מסי, מייקל ג'ורדן, איאן ת'ורפ, טייגר וודס או רוז'ה פדרר כשרוניים ממנו. אבל מה זה חשוב, אתמול מת ספורטאי ענק.

ויש הרבה כוכבים גדולים, מתוחכמים ומרהיבים. כל העולם סוגד להם, ואז ממשיך הלאה לכוכב הבא. ככה זה, הכוכב דועך בגיל שלושים וחמש-ארבעים, ונולד במקומו כוכב חדש. הבנים שלי לא מבינים מדוע נוצצות לי העיניים כשאני מספר להם על מייקל ג'ורדן או מראדונה, כמו שילדיהם לא יעפעפו לרגע מסיפורי רונלדו נגד מסי. אבל מוחמד עלי הוא אל זמני. הוא מרגש גם אותי.

כי אתמול מת ספורטאי ענק, ולא ממש אכפת לי איזו סנוקרת הוא הכניס למי באיזה קרב בשנות השבעים. כי מוחמד עלי היה ענק מחוץ למגרש.
הוא ספורטאי שתיעל את הפרסום וההערצה למעשה פוליטי. אני בטוח שהוא הפסיד מזה לא מעט, איזה קמפיין לנעליים או לסכיני גילוח, קומם עליו ציבור מעריצים גדול, את הממסד הספורטיבי והפוליטי, אבל בכך הוא בידל את עצמו. הוא לא ייזכר כבדרן, אלא כספורטאי. ענק.