יונים בוכות – לקסיקון 88 החדש

א

אליטיסטים – כינוי גנאי לציבור המעוניין בשידור ציבורי.

ארכיון – הוקוס פוקוס, והנה 81 שנה נעלמו.

ב

בהרצה – תירוץ אולטימטיבי, ללא הגבלת נושא או זמן.

בוים בוים מנדלבוים
– פרסומת לחברת מזרנים, שזוכה לתחושת אנטי עקב דמיון בין שם המותג, לבין שם משפחה מסוים.

בלוז – ככל שהוא מושמע פחות, כך מרגישים בו יותר.


בנאי אהוד
– אמן שלא פחד. אמן שלא לבד.

בתיאבון – ברכה יומיומית שעברה מארוחת הצהריים לנשנושי הערב.

ג

גורא-עיני, גלית– במקום בו היא לא מושמעת, סביר להניח שמישהו איבד את הדרך.

גלגל"צ – תחנת רדיו המשדרת מיפו ומתל אביב בו זמנית.

מנת יתר של אוכמניות.

ד

דיקטטורה – הדרך בה גורמים ליואב יפת ולטל ארגמן להישמע אותו הדבר.

דף הפייסבוק של כאן 88: המקום בו המאזינים שולחים תודות נרגשות להנהלה.

ה

המוזיקה הכי טובה –כי המוזיקה הכי טובה כבר לא נמצאת ברדיו.

הדס, ניב (וגם מנוחין, משגב) – עיתונאי המגונן בחירוף נפש על תחנה שהוא אינו מכיר, מצביע על כשלים בתחנת עבר שהוא לא הכיר, ומשמיץ אזרחים שהוא לא מכיר (ע"ע מתאבלים אגרסיביים).

ו

ועדת לנדס – אביו מולידו של כאן. הבן מתכחש לאב.

ויקיפדיה – שמו של כותב דברי הקישור בתכניות הבוקר.

ז

זמרירים– פעם מזי כהן באטיוד ג'אז. כיום איש צועק.

ח

החברים של נטשה – ארקדי ומיכה לא מבינים איך קפצו התמלוגים.

חושך – השעות שבהן מושמעת מוזיקה מאירה

חמישה עשר במאי – היום בו המוזיקה מתה.

ט

טוקינג אבאוט רבולושן – בהיפוך מוחלט לתוכנו, השיר הזה משודר בכל שעה כדי להרגיע את המאזינים (ע"ע יונים בוכות)

י

יונים בוכות – להיטו של פרינס המושמע ללא הרף בשעות היום. שמו מעיד על תחושות המאזינים.

לא רק היונים בוכות.

כ

כאן 88 – תחנת מיינסטרים חדשה, המשדרת בתדר בו שודרה בעבר 88FM

כאן עונים – פוסט אירוני, בו לא עונים למאזינים חסרי אונים.

כאן תרבות – תחנת רדיו המסקרת את כל הסערות בעולם התרבות, למעט אחת.

ל

לוגו – אזהרה: מנת יתר של אוכמניות עלולה לגרום להזיות גרפיות.

מ

מנעד – שם קוד לתגובה גנרית מטעם דוברות התאגיד. פרודיה על הודעות דובר חסרות פשר.

מציאות – שמה של תכנית עבר שבוטלה. כיום אין מה למצוא.

משמר 88 – המאבק הכי יפה ברדיו

מתאבלים אגרסיביים – דרכם של עיתונאים לנתב מחאה אל מחוזות הוויפאסאנה.

נ

נותנים ברוק – קהילה גדולה במיוחד שהחלה לסבול מחוסר שינה.

ס
סקסופון – תכנית ג'אז שנקראה על שם כלי נגינה. שניהם לא מושמעים יותר.

ע

ערכנו ביחד – דרכם של שדרנים להתנצל על רמת התכנית.

פ

פופלקס – תכנית לילה פופולרית שחטפה שבץ.

פלייליסט זה כמו כותרת – לפחות אין לו עיתון.

פרדייז – אפליקצייה המשמשת תחליף סם לנגמלים מ-88.

צ

צום 88 – מחאה באמצעות החרמת התחנה. יש הבוחרים ברמדאן 88, ומאזינים לה רק בשעות החושך (ע"ע)

ק

קובלנץ – עיר בדרום מערב גרמניה. תושבים מתלוננים שהעיר מרוחקת, ושקשה מאוד להגיע אליה. במיוחד אל לב העיר.

קוקטייל 88 – משהו שקידם אמנים חדשים פעם.

קפה 88 (וגם אספרסו) – מתסמיני הגמילה מקפאין: תחושת נמנום.

בעיות גישה ללב העיר. העיר קובלנץ, גרמניה.

ר
רוזנבוים – ביידיש: עץ שושנים. בעברית: הגנן שמוודא שבכל הערוגות יצמחו רק שושנים.

רוקר טוב – מגדלור של בוקר, המוקף מים רדודים.

רצף (גם מוכרות) – ערך תכנוני שנועד לבטל ערך תרבותי.

ש

שאזאם – אפליקציה שחווה ירידה חדה במספר המשתמשים.

שידור ציבורי – היריב הגדול של קובלנץ (ע"ע)

שמרו על מרחק בכביש ועל קרבה בלב – עדכון: בימי חול תאונות שרשרת מותרות.

שעת הג'י – מי שלא רצה אותה מענגת מאזינים שעה בצהריים, יקבל אותה גוזלת מאזינים שעתיים בבוקר.

ת

תשעים מאתיים ועשר – תכנית עבר פופולרית. שמה החדש הוא תשעים ואחת נקודה שמונה.

תופסים גל – פעולה לא רלוונטית כשהים שטוח.

נערי המים

שלשום, בעולם המקביל, במהלך טקס פרסי אופיר, עלתה השרה רגב לנאום.
והשרה עלתה, כהרגלה, חציה מחודדים וירתה פריפריות והגמוניות לכל עבר, אבל שם, בעולם המקביל, לא עלה רחש. כלום.
והיא קראה לפטר את ראשי הקרן, וקרן מור הרימה ראש לרגע. זה לא עלייך, הרגיע אותה מנשה נוי, וקרן שבה לבהות. והשרה רגב, מאוכזבת מחוסר שיתוף הפעולה עלתה אוקטבה, ודרשה בתוקף לשיר את התקווה בתחילת כל הקרנת סרט, והקהל לא ענה. לפתע נשמעה מחיאת כף אחת. מה? שאל מוני מושנוב, היה פה איזה יתוש. פספסתי אותו. והשרה הניפה דגל ישראל ענקי ורצה אתו לאורכה ורוחבה של הבמה, עד שששון גבאי צעק: "יש!". וכשהקהל הביט בו מופתע הוא התנצל, פשוט מצאתי את הפוקימון ההוא. וליא קניג בדיוק פקחה עין כשהשרה רגב קיללה את הקהל במרוקאית ועצמה אותה מיד אחר כך.
השרה המשיכה: שייפול עליכם בום, שתיחנקו מפרופס, שנערת מים תטביע אתכם!
פעם נערת מים באמת הטביעה אותי, מלמל ליאור אשכנזי לעתונאי שישב לידו. אבל יתר הקהל מילא פיו מים. שתק. אתם איחסה. פויה, שמאלנים, עמלק! די כבר! תענו לי, היה לנו הסכם, לא? אני נבנית עליכם, ואתם נבנים עליי, למה אתם שותקים? וברגע הזה היא החלה לפרוץ בבכי, וירדה מהבמה בבושת פנים.
השקט נשמר. מה אני אעשה עכשיו? יבבה ליועץ התקשורת שלה. אל תדאגי, מירי, אמר לה והגיש לה ממחטה, נמצא משהו עד שבוע הספר.

העיניים והלב

1. סקר שערך מיזם מדד השלום קובע שהלב עם אלאור
. הוא הילד של כולנו. ואיזה ילד! בייביפייס ועיניים גדולות ועצובות. ומדים. הוא יכול להיות הילד שלי, הוא יכול להיות הילד שלך. מי שלא אוהב אותו, אין לו לב, או שאין לו ילד.
חבל שהעיניים ראו את הסרטון ההוא, סרטון רציף וסטטי, עם מחבל מפרפר על המדרכה, ליד אמבולנס, וטנדר לבן שכמעט מסתיר את הפריים. ואז המפרפר חוטף כדור מהילד של כולנו, והטנדר לא מסתיר מספיק.
ומאז העיניים והלב נכנסו לעימות חזיתי.

צילום: שאול גולן. ynet. 18.4.16
צילום: שאול גולן. ynet.
18.4.16

2. עיניים ארורות, לו לא היינו רואים את הסרטון הזה, והיינו מסתפקים בהודעה לקונית של דובר צה"ל: המחבל נוטרל/חוסל, לו רק לא הייתה שם מצלמה, אף אחד לא היה עושה מזה עניין. אבל העיניים נכנסו לפעולה. כן, הצבא הוא צבא העם, ואנחנו זוכרים מה אמרו לנו כשאנחנו היינו שם. אנחנו זוכרים את סדרת החינוך בעכו, ואת הוראות הפתיחה באש. הקאנו את התדריכים האלה מתוך שינה. ומה העיניים האלה עושות? מעמתות אותנו עם זה. עיניים ארורות, סרטון נורא.

%d7%90%d7%96%d7%a8%d7%99%d7%942

3. אז מחפשים הצדקות, לפעמים חסרות רלוונטיות, לפעמים הן יסתרו זו את זו. הרי אזריה היה גם מצטיין וגם במשבר, והמחבל היה גם מסוכן וגם מת, ומי שאשם הוא המג"ד, המח"ט, המ"פ, שר הביטחון, סגן הרמטכ"ל, הצלם, בצלם, השמאל, הסמול. זה בגלל שהוא מזרחי, שהוא מרמלה, שהוא אוהד בית"ר. אינספור הצדקות, אינספור הדחקות.
ואיך אפשר להתמודד עם זה? : אדם שאינו רע עשה משהו רע.

4. ואיך מישהו עם בייביפייס ועיניים עצובות יכול לעשות משהו רע? הרי הוליווד מציירת אותם עם מבטא זר, שן זהב ו"הו הא הא הא הא" כצחוק מתקבל על הדעת. ואזריה לא נראה ככה, ולא נשמע ככה.

5. והלב כמעט ומנצח. הוא עם אלאור, עם אביו שחלה, עם עיניו הדומעות, עם החיים הרעים שנכפו עליו, עם שיקול הדעת הילדותי שלו, עם העובדה שהוא באמת ילד, ואלה החוויות שהילדים שלנו עוברים.
אבל העיניים. העיניים הארורות האלה.

על האחווה

על הסערה זוטא החדשה שנחתה עלינו עט השר יריב לוין כמוצא שלל רב (או חטיף חלווה).
מי שלא מקבל אותנו כפי שאנחנו, ומי שמנסה לזרוע ולהעביר קווים בתוכנו, לא ראוי שנפרנס אותו, ולא נאפשר לו להגיע לכאן, אמר השר לגל"צ הערב (דקה 3:20).
מילים כדורבנות. ואני מצדיק אותו לחלוטין.

ובכלל, צריך להוקיע את כל מי שלא מקבל אותנו כפי שאנחנו,. למשל חברך למפלגה, מיקי זוהר, שלא מקבל חילונים, או ראש הממשלה שלך, מהמפלגה שלך, שהוא גם ראש הממשלה שלי שהכריז ששכחתי מה זה להיות יהודי, או מי שמנסה להעביר קווים בתוכנו כמו השרה רגב, גם היא חלק ממפלגתך שלא ממש משתגעת על אשכנזים. ועוד לא דיברנו על היחס שלכם לאלה שנעים לקלפיות.

אז עזוב, כבוד השר, אלה בלגים שהחלווה שלנו לא באה להם בטוב. קח אתה קצת מהאחווה הזו, וחלק אחווה לחבריך במפלגה. אחווה היא לא רק חלבה.

מגדלי נוף הסינרמה

1. זהו, אין סינרמה. מבנים נמוכים זה בזבוז, אין שם אחוזי בנייה. אין נוף, אין פנטהאוז. אין סיבה להשאיר את הסינרמה.

2. עתידות: זה יהיה פרוייקט פרימיום, מגדלי נוף הסינרמה אולי הירוקה, אולי באנגלית. כמו מגדל האופרה, השם בטח יישאר, ימותג, ימונף, ינודלן.
עוד שטרונגול לאוסף, מגדל חסר מעוף וחסר הקשר שיבטיח נוף (נוף למה? לשטרונגולים אחרים, ואולי לטיפת ים קצת בצד).

3. ההרס הזה היה ידוע מראש, כמו סרט הוליוודי הפוך – הרע תמיד ינצח, בעל ההון, זה עם הסיגר והצחוק המתגלגל יספור את הכסף במדרגות. הנדל"ן תמיד ינצח. הנדל"ן הוא הנדוניה שלנו, בני תחילת המאה ה-21 לדור העתיד. עוד יהיו סיורים מודרכים בתל אביב הגדולה, מדריכים מזעזעים יספרו למטיילים נגעלים על עידן הנכס החשוך
תל אביב הנוכחית שולחת טביעות אצבע, היא מתגאה בזה היום. זה שלב ההוכחות במשפטם של הדורות הבאים אותנו – ככה הייתם, חמדנים חסרי חוש אסתטי. ואיפה הגימנסיה, איפה, ואיפה הסינרמה?

4. ואז חושבים על החלופה, ומה החלופה? שימור חיצוני, מצועצע, עוד שרונה או נווה צדק. התפנפנות של סניף בנק, צעצוע של מליונרים, דאווין של מלון בוטיק.
. כל עוד מבני הציבור הגדולים לא יחזרו לתועלת הציבור, עדיף ככה. לשבור, לנתץ. ממילא עוד מעט יהיה כאן מגדל.

צילום: שאול גולן, כלכליסט.
צילום: שאול גולן, כלכליסט.

ארץ טרופית חולה

לכו קצת אחורה בזמן. מה אמר לכם השם ריו?
ארץ טרופית יפה, בוא לרקוד על אור הבוקר, סמבה, כדורגל, קופקבנה, איפנימה, מראקנה, הפסל של ישו, הר הסוכר, כדורעף חופים, בוסה נובה, ז'ובים, פלה, אגוזים. והחולצה שלי היא דגל אהבה וכדורגל.

ועכשיו?

עכשיו לא בא לי על ריו, ולא רק לי. ריו היא בלאגן, היא פשע, היא מדינה מושחתת, מקוטבת ואלימה. היא ים מלא ביוב, ונגיף זיקה, והפגנות בכל מקום, ועוני, וזעם. ריו לא יודעת להקים כפר אולימפי, היא מבזבזת כסף, ריו בוכה, נעשקת, מוזנחת, היא עולם שלישי עצוב, פסימי ודועך. אפילו הכדורגל שלהם כבר לא משהו.

על סמך האולמיפאדות הקודמות ניתן לקטלג שני דפוסים של ערים אולימפיות. הראשון, זה של העולם המודרני והאמיד, של ערים כמו לונדון, סידני, לוס אנג'לס או בייג'ינג. שם האולימפיאדה היוותה עוד קישוט על בגד מפואר.
בדפוס השני נמצאות ערים כמו ברצלונה או אתונה, שמינפו את האולימפיאדה לשדרוג תשתיתי שממנו הן נהנות עד היום.
אבל ריו לא שייכת לא לדפוס הלונדוני, ולא לדפוס הברצלונאי.

האולימפיאדה הזאת היא אסון ברזילאי, היא מיקוד תשומת הלב העולמית במדינה חולה.
הועד האולימפי לא היה בוחר בה היום לארח את המשחקים האולימפיים; בטח שגם ממשלת ברזיל ועיריית ריו היו נמנעות מפרוייקט יקר כל כך, למי בא לחרב תדמית מושלמת?

וגם לא לי בא. לא בא לריו.

איפון בלוז

מדינה שלמה עצרה את נשמתה. אבל כבד ירד על כולנו כששגיא מוקי לא הצליח להשיג את המדליה הנכספת.
שגיא מוקי הוא ספורטאי נפלא. הלוואי והיה זוכה במדליה כלשהי. חבל.
ובאמת, כולנו חפויי ראש – לו רק היה תופס את השרוול השמאלי של הגרוזיני וגורם לו לעונש. רק אם היה עושה איזה איפון, או לפחות יוקון או וואזארי או טמגוצ'י או פיקצ'ו, או כל משהו אחר שנשמע כמו דגם של משאית איסוזו, והיינו גאים. אבל לא.
טוב הגרוזיני טוב, לא כמו המונגולי, אבל טוב. כל הכבוד לו, הוא ניצח את הגרמני שהיה סגן אלוף מדינת סקסוניה לשנת 2013, ואת האמריקני הזה שיש לו שם של פיאצה ברומא, והוא נתן שואו מצוין עם הקרטה שלו שם עם החלוק על המזרן, והוא עוד היה פצוע, ורק עוד איזה מנגה, נגסקי, סשימי או סוקיאקי בבית הניחומים שבסוף לא ניחם, והכל היה נראה אחרת.

אין לי מושג מה כתבתי, כמו מליוני הישראלים שעצרו את נשימתם אל מול ספורט שהם לא מבינים בו כלום, מחזיקים אצבעות לאדם שלא שמעו על אודותיו מעולם, ומקווים שיקרה משהו חיובי, אותו הם לא יזהו ממילא.
הרי הספורט היא בית הניחומים הלאומי שלנו, אומה מושמצת וחבוטה, וגם בו הפסדנו.

כבודנו הלאומי תלוי כעת בנבחרת ההתעמלות האמנותית, כלומר הדבר הזה שבו מעניקים ניקוד שרירותי על מחול בלווית סרטים וחישוקים. הלוואי ויהיה שם איזה וואזארי, או צוקהרה משולשת. אם גם שם ניכשל, נוכל לסגור את המדינה.

2016 – טור אורח

2016 מתארחת כאן. זו הפעם הראשונה שאני מאפשר למישהו אחר לכתוב בחוכמולוק. אמרתי לה שאם בוער לה להגיד משהו,  שתפתח לעצמה בלוג. אבל היא ביקשה ממש יפה, אמרה שבוער לה, שכואב לה, שהיא חייבת להוציא את זה איפשהו, שכולם רבים עם כולם פה, ואף אחד לא מתייחס אליה. תן לי לדבר, לפחות בבלוג הנידח שלך. נו טוב, הסכמתי. בבקשה, 2016, דברי:

שלום לכל הקוראים, אני 2016, ואני כותבת כי כואב לי. אני יכולה להעיד שהשנים שקדמו לי מתו. תאמינו לי, אני שנה ואני יודעת, גם אני אמות בעוד כמה חודשים, אבל בינתיים אני כאן, אז תקשיבו לי, בבקשה.

פתאום כולם מנסים להחיות את אמותיי המתות. ניחוחות של די די טי באוויר, עלבונות של מהגרים ניתזים לכל עבר, אורשרים ורגבים ורוטנברגים וקשתות שצבועות בצבע אחד, וקשישים מרירים (שנשמעים כמו ערסים כועסים), וערספואטים כועסים (שנשמעים כמו קשישים מרירים) משניאים, מקטבים, מדירים, וממפים את האנשים שחיים כאן.
עצמותיה של 1948 עוברות נסיונות החייאה שוב ושוב, אבל מי יכול להחיות עצמות יבשות? אולי רק יחזקאל (אבל גם הוא מת מזמן).

בומבה של נביא, אבל יבש.
בומבה של נביא, אבל יבש.

אני לא רוצה לקלל, אבל אתם יודעים מיהם אנשים הניזונים ממתים, ואיך קוראים לאנשים החושקים במתים. טוב, כל אחד והתחביבים שלו. אבל אני כאן, ואני חיה, ואני צריכה אתכם. בבטני צומחת 2017, היא תיוולד בחורף הקרוב, איזו בשורה מחכה לה?

בקול חנוק אני קוראת לכם, הניחו לעצמות. אני כאן, ואני מציעה לכם את חכמת כל השנים הקודמות, את כל התרבויות, האמונות והטעמים. למדו מהטעויות, הבינו שבני אדם לא יכולים להיות מותכים לכור אחד, אבל הם גם לא צריכים להגביל את עצמם לשיוך הגזעי שלהם.

אני 2016 ואני חיה כאן בישראל, ביניכם, בנקודה הקטנה הזאת שמחברת שלוש יבשות, שני עמים ושבעים עדות. אני כמו אסטנבול, אני כמו אתונה, למען השם, אני ירושלים! אני מכילה את הכל. העושר התרבותי שלי טוב לכולם. התערבבו, הכירו , שלבו, מזגו את הטעמים, זה כדאי, זה מהנה, זה קרנבל, הניחו לעבר, הקשיבו להווה למען העתיד.

תודה.

אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים

קוראיי הנאמנים זוכרים איך השמצתי את האביב. טוב, זה היה באביב. היום אנחנו בקיץ. וקיץ, יש כאן בשפע, וקיץ זה הכי ישראל שיש.

הרי אני, בשפלת החוף, חש את חום יולי אוגוסט כמדי שנה, כמי שמבושל בסיר מרק אפונה מבעבע (בני מזל הם ידידיי ההרריים שזוכים לאקלים של מייבש שיער אינסופי). וכמו תמיד אני נמלט בשאריות כוחותיי לבריכה, לים, או לכל מתחם ממוזג שהוא.
זה נורא, אבל ולא מדובר רק בקיטורי אקלים שנתיים – קיץ בישראל הוא לא רק עונה, הוא גם הלך רוח.

בקיץ לא רק התלמידים יוצאים ל"חופש הגדול", אלא גם האינלטקט. התופעה המוזרה הזו משתקפת בנתוני האלימות, תאונות הדרכים והנורא מכל – בהצלחת להיטי פופ לטיני קליטים. מלחמות ישראל, מששת הימים ועד לצוק איתן, פרצו בקיץ. לא חושבים, מרגישים, מתלהטים, קיץ על החוף על החוף על הקיץ, מתפרעים. בעל הבית השתגע. קרחנה. קיץ.

והשנה הקיץ הגיע בדיוק בזמן. השלטון שלנו קייצי במיוחד, מאמץ אותו בחום. הטוקבקים לוהטים, שנאת אנשי הקור, האירופאים ברוחם, הסגרירים והחיוורים בולטת עכשיו. השילוש הקדוש הוא: חם, ים, עם.

ואני, מה אני? אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים, כפי ששרו פה מזמן, מתחבא במזגן, מזיע מחום ומפחד שמא תפרוץ פה מלחמה חדשה, או גרוע יותר – מריקוד למבדה סוער.

הון-דדון

ואני אומר – כל הכבוד לארץ נהדרת. סוף סוף יש לנו תכנית סאטירה שלא דופקת חשבון לאף אחד. אולי קצת לעצמה.
הנה, פארודיה מושלמת על הזמר המזרחי. הא הא, הכניסו להם! ושלא תחשבו שלא שילמנו על זה מחיר. די גבוה.

איזה צחוקים לצחוק על מוסיקה מזרחית. רק לראות את הפרצוף של דדי דדון, בנם הרוחני של פאר טסי ומשה פרץ, ולהתמוגג מהסאטירה.
נכון שהם דווקא פורצי דרך, הטקסטים טובים מאי פעם, הפתיחות לסגנונות אחרים כמו קאנטרי או מוסיקה אירית מרעננת, ובכלל נראה כי הפופ הים תיכוני התבגר, לוקח את עצמו ברצינות הרבה יותר. אבל הי! זאת סאטירה, אז נצחק עליהם, ואז נצחק איתם, ואז נצחק עליכם, ואז נצחק כל הדרך לבנק.

זה באמת הזמן להכניס לבנקים. וגם על זה יש מחיר כבד. כל הכבוד, אני אומר.
וכבונוס על עבודה חתרנית אמיצה, אסי – הנה הצ'ק מהבינלאומי, עלמה – ארז שלח לך את החלק שלך מהפועלים, ליאת פה? מלאומי כארד מחפשים אותך, סמו, מחפשים אותך, משהו עם ישראכרט. מי אמר אני ולא קיבל? לא לדאוג, הנה שוקה, היונים, ויש פה איזה מורה נהיגה מ-AIG.

ואני אומר – כל הכבוד לארץ נהדרת. יש זכיין, ויש זוכים. אסי, מה קורה? מחכים לך בקבלה. יש להם מתנה מתוקה מהחיים בשבילך.
סאטירה בלי חשבון, אבל עם חשבונית.