הפרס

כשדן כנר הכריז כולם מחאו כפיים. הילדים צעקו "יש" ואשתי חיבקה אותי חזק. הזרקור עקב אחרי, צועד לאט לכיוון הבמה. אנשים מזדמנים שמעולם לא ראיתי צעקו לי "בראבו", ו"שיחקת אותה, לוקי!". רציתי פיפי, אבל אי אפשר עכשיו. סדרן הפנה אותי לגרם מדרגות העץ – מכאן. עליתי על הבמה. תשואות. זרקורים. כבוד השר לחץ את ידי ולחש לי דבר מה באוזן. לא שמעתי מה הוא אמר, אבל הוא נראה מחוייך אז חייכתי בחזרה. אחריו יושבת ראש המינהל, מחוייטת מאוד, נשקה לי על כל לחי, ואחר כך, ראש ועדת הפרס, בשפתיים דקות ומשקפיים עבים חיבק אותי. לא מכיר אותם. רציתי שיאמרו משהו מזהה, שאדע מי הם, ולמה זכיתי, ואם יש שירותים קרובים, אבל אז דן כנר אמר: "אחיעד לוק" וסימן בידו, "בבקשה". הסטנד התנדנד, המיקרופון חרק, השלפוחית לחצה. איש במה תיקן בזריזות משהו. הקהל השתתק. "תודה רבה לכולם", אמרתי, "לכל מי שהאמין בי, למשפחתי האוהבת. ובעיקר. בעיקר לכם. מי היה מאמין שאגיע לכאן". אנשים נעמדו על רגליהם, מחיאות הכפיים התגברו. "האמת היא שאני חייב פיפי". הקהל צחק.

וכשהתעוררתי, רץ לשירותים, הרגשתי אסיר תודה.