אל אל ישראל!

שלוש הערות על הראיון שקיים רפי רשף הערב
1.

מסרב להזדעזע. אלה ילדים מתבגרים. מתבגרים לא טוב, אבל זה הגיל. הם עושים פרצופים טפשיים למצלמה, מפריעים כמו שמתבגרים יודעים. הדור של ימינו מגוחך בדיוק כמו הדורות שקדמו לו. טיפש עשרה יישאר תמיד טיפש עשרה. אלה ממשיכיהם של הפושטקים, ויושבי הברזלים, אלה שאמא שלכם מפחדת שידרדרו אתכם לתרבות רעה.

כך תמיד היה, וכך תמיד יהיה.

וככה גם נראית הכינרת כבר עשרות שנים. רחל המשוררת ונעמי שמר כבר לא שם מזמן. די לצקצק.

2.

ובכל זאת הראיון המוזר הזה הוא מסמך חשוב. הוא אפילו קצת משל.

בלעדי הילדים האלה, יכולנו להאמין לפקח האומלל, שמעשיו הסיזיפיים תורמים למשהו. האייטם השיווקי בעיקרו של רשות הכינרת זכה לטוויסט מרתק בעלילה: הפקח הוא דון קיחוטה מכמיר לב. הוא נלחם בוולגריות הישראלית באמצעות "צ'ופרים" (צלחת פריזבי!). הוא גיבור טראגי. הוא רשויות החוק שלנו, יש לו המון כוונות טובות, אבל עושים לו פרצופים מאחורי הגב. הוא בעצמו קצת צלחת מעופפת.

3

הילדים דווקא לא מקללים, הם בוחרים לשיר שני שירים: "אל אל ישראל" ו"עם ישראל חי".
השילוב שהולך היום הוא: שירי כדורגל, התפרעויות בחוף ופטריוטיות מעושה.

משל, כבר אמרתי?

מרד ללא סיבה. תמיד היה, תמיד יהיה (ג'יימס דין מתוך הסרט "מרד הנעורים", 1955).
מרד ללא סיבה. תמיד היה, תמיד יהיה (ג'יימס דין מתוך הסרט "מרד הנעורים", 1955).
מודעות פרסומת

פסח והתרי"ג הקדוש

מספרים על התרי"ג הקדוש שהיה מהלך ברחובות אנדלוסיא ערב חג הפסח, ומחלק ערוב לנזקקים.
היו באים אליו באי הבית ושואלים: החירות, על שום מה? היה אומר להם: כשם שהקדוש ברוך הוא היה מכה את המצרים במכת ברד, והיה ממתיק את גרונם לזרא, והיה מקפיא את מוחם בכפור, כך גם אנו מצווים להמתיק ברכות לחג הפסח ולהקפיא את מוחנו, יען כי יחשוב מחשבות עוון.

סיפור זה עונה על השאלה הגדולה המעסיקה אותנו בכל פסח: החירות – על שום מה? מדוע עלינו לראות עצמנו כאילו יצאנו ממצרים? הלא אנו חיים בביתו של צור ישראל, חופשיים מלסטים ומנוגשים. מה הפשט?

ואני אומר, כפי שהתרי"ג הקדוש היה מהלך ברחובות אנדלוסיא, כך גם אנו, שואפים לחירות, לשחין ולברד.

חג אביב שמח לחברי הקהילה, בתוך בית ישראל. שנהיה לכרפס ולא לכינים.

(הרב בן ציון התרסי, ראש התנועה ליהדות מתחכמת).

אין לנו אביב

אין דרך קלה לומר את זה. אני מצטער.  אין לנו אביב.
אנחנו חיים בין אסיה לאפריקה, על סף המדבר. העונה הזאת לא שלנו.

וזה לא פייר, כי אנחנו כל כך אוהבים את האביב. עד כדי כך שאנחנו קוראים לילדינו  אביב, אביבה ואביבית, ולא מפסיקים לשיר על זאת שתשוב בחזרה,  וכל הדינגה דינגה דינג הזה.

אני יודע, תל אביב, ורמת אביב, וכפר אביב, וגני אביב, וסביוני האביבים מזרח. יודע. אבל אין. פשוט אין. עונה נהדרת, עונה נעדרת.
יש מעט ימי חסד של סוף חורף. אשכולית שתלוייה עדיין בין החורף והקיץ. הארץ האביונה שלנו, פורחת בערך שבעה ימים, וזהו.

אנחנו אוהבי את האביב, וזה מה שחשוב. אנחנו מדחיקים את פורים הגשום עם התחפושות שנרטבו, ואת האובך הכבד שטינף לנו את הנקיונות לפסח. אנחנו מעדיפים לעלעל בתמונות שלנו מחייכים ומאושרים  מאפריל שעבר, כמו פרומו טוב לתכנית מחורבנת.  אח, איזה טיול זה היה! איך הצפון לבלב (אי תנועה בצומת מגידו), הגלבוע היה מנוקד (מצאנו ארבעה אירוסים בהר שאול. מזל, כי הם פורחים שלושה ימים בשנה), והדרום נצבע אדום (בתרונות משהו, כמה כלניות בתפזורת). לא נזכור את מזג האוויר באותו הטיול: שרב, אובך, טיפות גדולות ומלוכלות של גשם, או שילוב של שלושתם, או את הנוף הבז' שנגלה לנו מהמכונית בדרך.

אנחנו רוצים גם! אני רוצים להיות כמו המקובלים במערב! אירופה, אמריקה, פריחת הדובדבן ביפן. תנו לנו את המון בלאן מפשיר, פרימוורה בקימורי טוסקנה, עלווה שלווה סטייל ניו אינגלנד, סלסולי יודלים בעמקים מוריקים כמו בפרסומת של יוגורט מולר. זה לא פייר.

אל חשש,  לא ניתן לאקלים הבוגדני לנצח. אנחנו עם קשה עורף, ואין "לא יכול אביב", אלא רק "לא רוצה אביב". את קדחת השחת נדחוף לתחת,  והחררה לא תרפה את ידינו. אז בואו לטייל! לא לשכוח להצטייד בכובע, קרם הגנה, מטריה ושכנוע עצמי עמוק במיוחד.
חג אביב שמח.

עמלק-רויאל

 

זאת לא  חכמה גדולה לצעוק להם אאוט.

כששר הבריאות, יעקב ליצמן, תקף בגסות את מקדונלדס, הוא זכה למחיאות כפיים מקיר לקיר. לא פלא – אם נותר משהו משותף לכל הרבה ישראלים, זה זה. הקונסנזוס האחד שנותר במדינתו המתפרקת: מקדונלדס הוא השטן.

קואליציה מוזרה נרקמת כאן. טבעונים וצמחונים מתעבים את הקציצות האלה, דתיים מוחים על הרשת הלא כשרה, סוציאליסטים מתעבים את התאגיד הקפיטליסטי, פעילי סביבה  כועסים עליהם מאוד, ואנשי ימין לא יסלחו לזכיין אשר מחרים את יהודה ושומרון.

אבל העולצים ביותר הם הפודימנטליסטים (הברקה אמיתית של ליסה פרץ), פלנגות הבריאות הזועמות שרואות בג'אנק פוד אוייב בוגדני שיש למגר אותו. ואם נחזור למאמר של פרץ, כל הצועקים אמנם צועקים זה על זה, אבל כולם צועקים על מקדונלדס.

 

האמת היא שגם אני לא משתגע עליהם (אצלי זה מהזווית הצמחונית והחברתית), אבל מקדונלדס היא לא שורש הרע. לשר הבריאות יש כל כך הרבה עבודה. בתי החולים שלנו נראים כמו מחנות פליטים, הרפואה הציבורית קורסת, קופות החולים מזייפות. לך לשם.

עזוב את רונלד וחבריו לנפשם. הם נורא מתאמצים לדחוף סלט של סיסמאות  בריאות לסניפים שלהם. זה מכמיר לב.

מקדונלדס חיים על אדי שמן הטראנס של המאה העשרים. הם יתפיידו מעצמם. אין צורך שתצעק להם: אאוט. הם יודעים. העת הצדקנית הזאת תגמור אותם.

קפוץ למיון, בינתיים. שם צריכים אותך אין.

 

 

ronald-1
בתמונה – עוכר ישראל

קופצים לשוק

 

מישהו משתין עלינו מהמקפצה. אנחנו שוחים בבריכה ומתעצבנים. מנהל הבריכה מודע לבעיה, הוא רוצה להילחם בה, אבל הי: זה שוק חופשי פה.

מומחים הגיעו. אחד מציע לטפטף עלינו מים במקביל – זה ימהל את צריבת השתן, ויציף את השוק. מומחה אחר דורש להקים עוד חמש מקפצות בהן אף אחד לא ישתין, וכך בממוצע ישתינו עלינו פחות. מישהו אחר ממליץ לגבות מהמשתין דמי פיפי, אחר קורא לזכות ב-5% את השוחים המושתנים. מקימים ועדה.

הועדה מזרזת את הקמת המקפצות הריקות. להוריד חסמים. המלצה נוספת: לקרוא למשתין להפסיק. להגיד לו שהוא לא בסדר. הוא לא מפסיק.

ואין מי שיאמר: צריך להוריד את האיש מהמקפצה. שוק חופשי, אתם יודעים.

 

מחירי הדיור עולים ועולים. ועדות קוראות להציף את השוק בדירות, ורק כך המחירים ירדו. השוק מוצף. המחירים לא יורדים. קוראים לקבלנים להפסיק. הם לא. ממסים את בעלי הדירות. זה לא עוזר. אין מי שחושב לאסור על מחירים מופקעים. שוק חפשי וזה.

כולם כועסים על רעיה שטראוס. אני מבין שהיא נורא עשירה. שר האוצר זורק עליה עגבניות.  ממש מארי אנטואנט. אבל היא צודקת. באמת לא צריך לקנות עגבניות במחיר מופקע, וזו ממילא  לא האחריות שלה. של שר האוצר דווקא כן. מחירי הפירות והירקות עולים ויורדים על פי גחמות, מניפולציות של היצע וביקוש ועושק שיטתי של החקלאים. אין עליהם מע"מ, אבל זה לא עוזר. פירות וירקות הן לא אופציות בבורסה, גם לא אונקיות זהב. הן מוצר יסוד, חיוני, בסיסי ומזין. איש לא מכניס אותם לרשימת מוצרי המזון בפיקוח. שוק חופשי.

צילום ועיצוב:   http://www.mairperkins.co.uk

שמנמנולה בעורף האויב

קרין גורן פגעה בקודש קודשי הדת החדשה. עצם קיומה פוגע בכך.

היא מומחית לקינוחים, לפחמימות, למתוקים, היא בעצמה מתוקה. היא החטא הקדמון, היא אצבע בעיניהם של אנשי נבט החיטה, היא קצת מלאה, והיא מאושרת. היא כופרת.

אם תשימו לב לרצף הגידופים הנבזיים על המראה שלה, תוכלו להבחין שלא מדובר רק בדברי בלע סקסיסטיים, או בקללות ילדותיות, אלא בתוכחה.   מה זה המראה הרנסנסי הזה? שמנמנולה? בפריים טיים?

קרין גורן  לא ממש שמנה,  וגם אם כן – אז מה? גם אם היא הייתה רזה מדי,  היא הייתה חוטפת כי היא לא מתאימה לדיקטטורה החדשה. זה עולם ה"לייפסטייל" המעודכן שמוסר נפשו למד ה-BMI, ומחייב את כולנו להיות אצנים ממושמעים לשום מקום, וצמיתים מבוהלים  למען חיי הנצח.

גם גורן עצמה ודאי שמה לב לזעם הצדקני הזה, אחרת מדוע  היא טרחה לציין  במענה הנאה שלה, כי היא נוהגת להתעמל עם מאמן כושר? ואם היא לא מתעמלת, שלא תתעמל – מה זה בכלל ענייננו?

אבל זה לא יעזור. כי אותו "אורח חיים בריא" פלש מזמן לפרטיות שלנו. היום חשוב להיראות טוב, חשוב להרגיש טוב, חשוב לאכול טוב. אבל התכונה הפשוטה, הלא טרנדית, הלא תועלתנית נשכחה: להיות  טוב.

 

 

המלצות בילוי לפסח

אז מה נעשה בפסח?
ריכזתי עבורכם המלצות לבילוי עם ערך מוסף:
סרט – צפו בשובר הקופות: נרקומן VS קלפטומן (השחר הגנב)
סרט חדש מבית מארוול. גנב כוחות העל ומסטול העל נפגשים לקרב ענקים. 980 מיליון דולר הושקעו בסרט, עתיר פעלולים ואקשן נפלא. נרקומן מנסה לתקוף את קלפטומן, אך מעדיף לנוח קודם, וקלפטומן גונב לו את ההצגה. אל תחמיצו!
יותר מחצי מיליון ילדים (ומבוגרים לא אפויים) צפו בסרט ביומיים הראשונים להקרנתו.
בדקה ה-57 של הסרט מפציעה גל גדות כוואפל מן. גאווה ישראלית.
אוכל – בואו לאחוזת הכופתה.
מאפיית בוטיק למצות. כאן מכינים את המצה (קמח ומים) ביד. המבקרים יתנסו בתהליך האפייה הייחודי (כאמור – קמח ומים). הילדים יהנו מסדנת פיסול בחרוסת, או במשימת חפש את המטמון במבוך הכרפסים. הכניסה בכפוף ליחץ.
אחוזת הכופתה – בכניסה למושב אלוני דודה, בעמק רמת חיים בגליל המרכזי.
יהדות – בואו לסדר פסח אלטרנטיבי של התנועה ליהדות מתחכמת.
סדר פסח ייחודי ומהנה בבית הכנסת האלטרנטיבי "שמאל משה", מרכזה הקהילתי של הקהילה הקהילתית.  סדר זה, שזו השנה הראשונה לקיומו, הפך למסורת מרהיבה של פלפול חדשני בקהילה. הערב כולו פרשנויות קהילתיות חדשות לסיפור יציאת מצרים. שירו עם בני הקהילה את "גדיא חג" ואת המזמור האהוב: "יודע מי אחד". קראו בקהילתיות על מסעו של עם ישראל מארץ ישראל ועד לעבדות הנכספת במצרים. הקשו קושיות: האם שחין זה טוב? כי לו יאה או כי לו נאה?
וכל הממעיט, הרי זה משובח.
חג שמח!