החיים שלנו תותים

באמצע החלום, רמי קליינשטיין נעמד מול המיטה שלי.

תשמע בחור, אתה חייב להפסיק עם החלומות האלה. חם לי. אתה לא רואה שיש לי אש על הפנים? וקרן פלס, בקול ב', תהתה למה פינצ'רתי את הפז'ו 92 שלה.

אנחנו באמצע הקאמבק, רטן אמיר פיי גוטמן, למה כשאני עומד על צוק, אתה דוחף אותי אחורה? (חבריו ללהקה: מייקל, מייקל, מייקל ומייקל הנהנו בתיאום מרשים). גם אותי הוא דחף עד הקצה, צעקה דנה ברגר, ככה לא מתקדמים תוך כדי תנועה.

אתם מדברים? אתם יודעים איזה מביך זה לחיות בלי צד שמאל? התלונן ליאור נרקיס, גם כן חצי בן אדם. לפחות לך יש חצי, ענה לו שלומי שבת, אני בעצם כלום! ובחיאת, תפסיק עם הקטע הזה, אמר אייל גולן, אני רוצה לפהק, אז מה אם אני מאמין. אני עייף לפעמים. מותר לי! ולא, מקקים הם לא סוג של נחמה, התלוננה שרית חדד ודמעות בעיניה.

והם הלכו והתרבו: ריטה התלוננה על כך שהיא הפכה להיות ציפור בשבי, יגאל בשן העיר: הלוואי עליי שבי. לי הוא תקע ציפור בלב, ואני לא מצליח לנשום. ומשה פרץ כעס מאוד על הכוויות מהזיקוקים, וירדנה ארזי שהשמש עברה עליה הזדהתה איתו, ופאר טסי ביקש להפסיק להזמין לו פוך, וסיכם: איזה חום! וביקש בהזדמנות לשחרר את עמיר בניון שעצר מלכת.

די, חברים, תפסיקו להתלונן שקשה, אמר בחיוך מישהו, אין לנו זכות להתלונן, זה החלום שלו.

תגיד, שאל מיכה שטרית בעודו שולף מסמרים ונוצות מגופו, אתה לא הזמר הזה שאנחנו לא יודעים איך קוראים לו ששר על התותים?

זה אני! עכשיו קחו תותים ותגידו תודה על התורה! על מסי! על הכל!

ובעודם מקיאים את תותי השדה הרקובים, הודיתי להם, וגם הודעתי שזה החלום שלי, וששום פלייליסט לא ישפיע עליי.

אצל הדודה והדוד

סוזי וסיימון

לתמונה הזאת, שפורסמה במדור הרכילות של ה-daily mail הבריטי במרץ שעבר, הגעתי במקרה.
וואו, חייכתי, הנה הדודה והדוד האהובים עליי, מלונדון. מחובקים באיזה אירוע משותף. בני שישים, והם נראים בני שישים (טוב, הם לא אמריקאים למזלנו). סיימון לה בון, עדיין עם ז'קט לבן ותספורת עדכנית בחצי חיוך סטייל שלומי שבת, וסוזי, המופרעת החביבה עליי, גיבורת ילדותי, עכשיו עם תלמים דקים של קמטים בלחייה השקועות. הם נראים בריאים, ומרוצים. בני אדם. בני שישים. אחלה אחלה.

וחברים?! מה נער הזוהר ונערת האופל עושים ביחד?
תמיד דמיינתי אותם אויבים בדם. מה לאיש ששר על ילדות מהסרטים, ולאישה ששרה על ילדות מתוסבכות, סגולות וצביות?
אולי אלה התניות טינאייג'ר שלי: הסטייליסטים נגד הפאנקיסטים, יכול להיות שכל זה היה בלוף, וכל הבריטים בני השישים חברים אלה של אלה: ניק קרשאו יוצא לקאפ אוף טי עם אלביס קוסטלו (ועוד בצ'לסי!), וחברי הקלאש, אלה ששרדו, יושבים בבריקסטון בלי שום אקדח, יורדים על סושי עם חברי ABC, ופול יאנג וג'וני רוטן, ורוברט סמית' והווארד ג'ונס וג'ורג' מייקל, וכולם מקנחים בבדיחה גסה על צלחת גיוזה וצ'אי מסאללה.
וכל מלחמת התרבות הזאת מארץ אחרת ועשור אחר היו הברקה שיווקית.

יכול להיות שתפסתי אותם על חם – הדודה (שמספרים עליה שהלכה עם מוהיקן!), והדוד (עם השביל באמצע הכי מושקע אי פעם), מחייכים אלי מהז'ורנלים, ופונים אליי אישית – יאללה אתה, ההוא מהמידל איסט, תקליל קצת (כלומר סיימון קורא לי להיות תל אביבי בעוד שסוזי קוראת לי יתום חסר שיניים .)

הגיע הזמן שתתבגר כבר. עזוב שטויות, כולנו חברים. הכל פוזות.
(רק בבקשה, אל תגלה למוריסי, הוא יכעס.)

מה יש?

מה יש, מה יש בו, בארז טל, שגורם למפח נפש גדול כל כך, לאנשים רבים כל כך?
למה עצמת הרגשות עזה כל כך כך? אהוב נכזב שכמותו.

איך אתה, שגדלנו עליך! פתחנו בשבילך "מה יש" כל יום בשלוש, איך? איך?! איך הפכת לנו לאדון "נא להתנהג בהתאם?"
אנחנו יודעים לשנן את כל המערכונים. אנחנו יודעים בעל פה את כל המילים של "בצ'יה בצ'יה, מה העניינים", רבאק, קראנו לכלב שלנו שוקי בניינטיז! אתה יודע שאפילו קנינו את יומן העולם הערב לפני עשרים וחמש שנה? תתביש. קרנף!
פרופסורים לסוציולוגיה יוצאים במאמרי זעם, עתונאי רשת עטים על פקשושי פייסבוק שלו, ואפילו שליין! ליאור שליין הקדיש את החלק האחרון (החשוב והטוב ביותר) בתכניתו, זה ששמור בדרך כלל לראש הממשלה, לשרים וחברי כנסת, לארז טל.

מתוך "גב האומה". ערוץ 10. 20.3.16. (צילום מסך)
מתוך "גב האומה". ערוץ 10. 19.3.16. (צילום מסך)

האמת שזה הגיוני, כי בתחילת התכנית הפאנל צריך ישתתף, וזה עשוי להיות מביך מעט.
כי מה תגיד עינב (נערת הרצף) גלילי? איזו דחקה תאמר לימור על שמעון? ואיך יגיב עידו (מועדון לילה) רוזנבלום? מזל שגורי (דוד ותקווה) אלפי פרש. (וכן, זה מפתה, אבל לא ארחיב על ענייני אקסיות מיתולוגיות של מנחי תכניות)

הטלוויזיה המסחרית נבראה בצלמו ובדמותו של ארז טל.
וארז טל לא השתנה, הוא אפילו נראה בדיוק אותו הדבר, עם אותן אינטונציות ואותם משקפיים היפסטריים (שהוא מרכיב אותם עוד לפני שמישהו ידע מה זה היפסטר).
הוא חסר גיל. הוא ממשיך להיות שנון, וחכם ומצליח כמו אז, ולכן הוא מעצבן כל כך. הוא מזכיר לנו שמה שכל אהבנו בו פעם, הוא בדיוק הסיבה מדוע ערוץ 2 נראה ככה היום.
כן, השטותניק מגל"צ, ששחט כל פרה קדושה, וניתץ כל מיתוס. המהפכה שלו הושלמה והפכה למיינסטרים שלנו. ואנחנו נותרנו עם פרות שחוטות ורסיסי מיתוסים על מסך הטלוויזיה שלנו – מיינסטרים ציני. מאוד מאוד ציני.

זכרונות ילדות במושב רמת חיים

לא הרבה הכירו את מושב רמת חיים בגליל המרכזי, עד שאבא שלי שמע על האפשרויות הטמונות בתיירות הפנים. וכך הוא הפך את המחסן של הטרקטורים, שהיה ממנו נוף מסוים לשיפולי נהר המסחרה, לצימר שנקרא "טוסקנה בשקיעה".

בן בסט מהלולים פתח לידינו את "פרובנס בזריחה", והציע חווית חביצת חמאה אותנטית. בתגובה השקנו את פסטיבל המסיק, אז הוא פיתח יחד עם המועצה האזורית את דרך החוביזה – קטיף חוויתי גלילי + ג'ימבורי. לא שתקנו, והצענו פינת ליטוף לפקאנים שמאפשרת באותו המחיר גם סלפי עם אגוזי לוז גליליים.

ובשבתות היו פקקים כבר מצומת רמת חיים דרום, ובחגים, העומס ניכר כבר מצומת גולני. והתל אביבים המשיכו להגיע, ולקבל פינוק גלילי אותנטי, ואנחנו הצלחנו לחסוך מספיק כסף כדי לקנות בית בתל אביב.

הרב קו ממסוף עתידים – חלק ד'

פרק רביעי ואחרון:

– תגידי מותק, יש חשש פרי ברד בול הזה?

– לא כפרה, קדש חפשי.

– שהכל נהיה בדברו, לחיים.

– עוד פעם גמרתם לי בחור? מה יהיה הסוף אתכם?

– מה אכפת לך, כבוד השר, הוא ממילא שמאלן.

– כן, אבל למה לחרפן אותו? זוכרים מה ביקשתי? זוכרים?

– אבל אדוני השר, נמנענו מהבלבלות הפילוסופיות על מסוף ועתידים שהם פרדוקס וכשל לוגי באותו משפט.

– וזה טוב, אבל אתם זוכרים מה ביקשתי? תחבורה ציבורית סקסית ואטרקטיבית. לא רציתי צ'וקומוקו מעולף מול קניון אילון. זה לא ממש סקסי!

– אבל אדוני השר. הכנסנו כל מה שמעניין. מתח – היה? היה. קצת פנטזיה, מכשפה, רבי עם שם מגניב ועמאיאת – היה. מזג אוויר גם כן מעניין, נכון? נכון. מוות, פחד, ציפייה. אם אתה שואל אותי, זה סקסי מאוד.

– אין פה שום סקס.

– חיפשתי קו 69, בשביל קצת קרחאנות כן? אבל גבעת שמואל זה לא דבר סקסי!

– כבוד השר, אני חייב להסכים עם המכשפה. גבעת שמואל זה הכל בני עקיבא ובר אילן, רחמנא לצלן.

– ולא שלא חיפשנו 69 בעיר אחרת. מצאנו רק משהו במצפה רמון, ובתדירות ממש נמוכה. אמרתי לך, יבש.

– טוב, טוב, מה עושים איתו עכשיו. אי אפשר להשאיר אתו כאן מול הקניון.

– לצערם שמעתי הכל. ניסיתי להתרומם מעט. הגב כאב והעיניים סונוורו מקרני השמש הראשונות. יום חדש עולה.

– ועכשיו הוא קם! והוא יספר הכל!

אדוני השר, אפשר לטפל בו, אם תגיד. עודף וודקה, למשל.

– או פולסא דה נורא.

– לא טוב, לא טוב, אמר השר, ויש לי איוונט עוד רבע שעה. מה עושים?

– האיוונט הזה הוא דווקא יופי של אליבי, אם אתה שואל אותי.

-מטפחת טבולה בוודקה אשכולית סביב פי מנעה ממני מלצעוק. שר חגיגי, ינשופה סטלנית ורב קו אחד סחבו אותי אל תא המטען של רכב השרד.

– מכאן עשר דקות והגענו. יאללה, סעו, זה תכף מתחיל.

– הקולות שלהם התערבבו בטעם האשכולית בפי, במהמורות הכביש וברוח שבחוץ. שמעתי גשר, איזה גשר, היה גשר? ואז צחוק משולב, צייצני, עצבני, אולי גם קצת סקסי.

רבקו4

(הכל הומצא ממוחי המוזר וברוח טובה.

עם כבוד השר, מקובלים תעבורתיים וינשופות חובבות דרינקים הסליחה).

הרב קו ממסוף עתידים – חלק ג'

טוב חביבי, התקררת? עכשיו לך. הווינטר שלך גומר לי את הגנרטור.

יצאתי, מאוורר אבל חושש. החושך קידם את פניי, שקט ואורב. אחרוני ההיטקיסטים נסו ממסוף עתידים.

קול נשי, צרוד ורם מדי נשמע- בו! אבו ללה!

הלו, גבר, פסס פסס, כאן למעלה.

ראיתי אותה עומדת על ענף אחד הצאלונים. ינשופה כחולה-שחורה.

נו, איך היה אצל הרבי? גילה לך את העתיד?

את קווי-לילה המכשפה? ניסיתי לברוח, אבל היא צנחה לי על הכתף.

לא יפה לקרוא לי ככה, הייתי מעדיפה אם היית קורא לי לילי השולטתתתת.

בא לך וודקה רדבול? יש לי מלא מהחרא הזה. אתה יודע, חבר'ה בלילה, קיץ, עניינים.

לא תודה, אמרתי. רדבול עושה לי צרבת.

יאללה, גברבר, תשתחרר, מה כבר קרה. במילא הרבי הזה לא אומר כלום.

אמר לך משהו על העתיד?

לא.

קשקש לך שטויות על קריאה ועונות השנה?

המממ… אפשר לומר.

אם אתה רוצה לדעת על העתיד, בוא עלה. אולי בכל זאת, שלוק קטן?

כדאי לך, עושה לך כנפיים. סירבתי בנימוס.

לילי ואני עפנו יחד, חצינו את הירקון בואך רמת גן.

שתדע לך, סתם יש לנו שם רע, למכשפות. אתה יודע למה שונאים אותנו? כי אנחנו אומרות את האמת, לא מקשקשות פסוקים, ולא מבלבות את המוח. את האמת. לפנים.

זה מפחיד אנשים.

הנה, אני יודעת שה-39 המכובד שלך עם תחביבי הקריאה ייגמר מחר.

ומה אז? שאלתי.

בוא, מותק, רד כאן, ותציץ למה שכתוב בתחנה. ממליצה לך לקחת קצת וודקה קודם.

זה יעזור.

היא נחתה מול קניון איילון. צעדתי מעט אל תחנת האוטובוס, וזה מה שראיתי.

כלומר, זה מה שראיתי לפני שהתעלפתי.
רבקו3

(וכן, יהיה המשך. לא אמות כל כך מהר. מבטיח)

הרב קו ממסוף עתידים – חלק ב'

זה באמת יפה, אמרתי, כל הכבוד לך, כבודו.

אבל, מה שרציתי…

את העתיד רצית, נכון? קטע אותי הרב-קו, כולם רוצים לדעת את העתיד. אתה בטוח שאתה רוצה לדעת אותו?

כן, כבודו, אני…

אתה בטוח? מה כל כך מפריע לך בהווה?

זה פשוט… יש לי ממה לחשוש? אתה רואה בשלטים דברים רעים?

הרב קו הציץ בשעונו לרגע, כבר מאוחר, אמר, והעביר את השלט בכניסה ל"לא בשירות".

הרגשתי שהוא מתחמק ממני. מה כבר הוא ראה שם, בעתיד?

החוורתי, הזעתי קצת, ושאלתי אותו שוב – מה יקרה?

אני רואה שאתה מזיע, אדוני, הוא אמר, לפחות בזה יש לי בשורות נהדרות. הנה, קח תמונה חורפית. 16 מעלות הולך?

כן, עניתי, זה נשמע קריר ומרענן.

יש לי גם בפרנהייט – 57, 67, מה שתרצה, אבל עכשיו –

לך מכאן. תכף מחשיך. ושדי התחבורה יגיעו.

אתה לא רוצה שקווי-לילה המכשפה תגיע, נכון?

לא, לא רוצה קווי לילה, בבקשה, אמרתי.

הבטתי בתמונה, ונתתי לוינטר לצנן את זיעתי.

(המשך יבוא. באמת!)
רבקו2

הרב קו ממסוף עתידים – חלק א'

אפילו אני צריך רועה רוחני, מנטור, מיסטיקן, שידריך אותי בעולמנו הקשה.

וכך מצאתי עצמי הולך ללשכתו של ה"רב-קו", הגאון ממסוף עתידים.

שילמתי לכרטיסן בקופה, חיכיתי שהשילוט "עוצר" יכבה, ונכנסתי נרגש.

הרב קו חייך אליי. זה בסדר, תרגיש בנוח, אמר במתק שפתיים, רק אל תניח את רגליך על גבי המושבים. גם אודה לך אם לא תעשן, לא תירק ולא תפצח גרעינים. נשמע לי הוגן.

כבודו, שמי אחיעד, ואני בן…

הצדיק היסה אותי. ששש, יהודי יקר, אני יודע הכל עליך. הכל מכתוב בשלטים.

הוא עצם עיניים לרגע, מלמל דבר מה, והושיט לי תמונה.

אתה בן 39, ואתה אוהב לקרוא, אמר.

הבטתי בתמונה, ונאלמתי מגודל המעמד.
רבקו1

יחסי מיץ

נניח שאתה נורא צמא. ואתה בעבודה.

והעין פוזלת לכוס המיץ המונחת שם לידך. המיץ עסיסי ומפתה. אבל הוא שייך לעמיתה שלך בעבודה. מה תעשה?

1. תתאפק.

2. תתעניין בנימוס אם היא מסכימה לתת לך לטעום מהמיץ שלה.

מה לא תעשה?

1.אל תיקח את המיץ ללא הסכמתה. אתה לא גנב.

2. אל תחטוף לה את המיץ בכוח. אתה לא שודד.

3. אל תאיים עליה שתפגע בה, אם היא לא תסכים. אתה לא סחטן.

4. אם אתה הבוס שלה, עזוב. אתה לא נצלן.

5. אם היא מסרבת פעם אחת, הנח לה. אתה לא טרול.

ועכשיו, מאצ'ואיסטים במשבר(וגם וג'ודי) יקרים: זה לא מיץ.

תהיו בני אדם. תודה.

בלייני אלנבי 40. מי אתם?

מי אתם, בלייני אלנבי 40? מה חשבתם כשעליתם על הבר, זה אחר זה, כאילו זכיתם בטקס העובד המצטיין, מקבלים פרס וזוכים לתשואות ולפלאשים.

מה הכי חרמן אתכם? ריח הזיעה של הגברים שהיו עליה לפניכם? שאריות הזרע של קודמיכם? אז מה, היא דיממה? היא בכלל הגיבה, או שרגליה זזו מתוך אינרציה כמו נמלה מפרפרת בקורי עכביש?

ואתם, קהל מצלם, נהניתם? היה שואו? שיתפתם בוואצאפ, כמו הסרטון עם החתול על הפסנתר? תייגתם בפייס? זה היה מהפנט כמו ליקוי הירח, או משחרר כמו ההופעה של בון ג'ובי? שמתם לב לא להכניס בטעות את הסרטונים לאלבום "עם הילדים בחופש"? אתם מאוננים על זה בלילות?

מי אתם, בלייני אלנבי 40? אתם עושים מילואים? תורמים לאלו"ט? אתם מאחוריי בתור בסופר? אתם שוחים לידי בבריכה? עוצרים לילדים במעברי חצייה?

מי אתם לעזאזל?