נערי המים

שלשום, בעולם המקביל, במהלך טקס פרסי אופיר, עלתה השרה רגב לנאום.
והשרה עלתה, כהרגלה, חציה מחודדים וירתה פריפריות והגמוניות לכל עבר, אבל שם, בעולם המקביל, לא עלה רחש. כלום.
והיא קראה לפטר את ראשי הקרן, וקרן מור הרימה ראש לרגע. זה לא עלייך, הרגיע אותה מנשה נוי, וקרן שבה לבהות. והשרה רגב, מאוכזבת מחוסר שיתוף הפעולה עלתה אוקטבה, ודרשה בתוקף לשיר את התקווה בתחילת כל הקרנת סרט, והקהל לא ענה. לפתע נשמעה מחיאת כף אחת. מה? שאל מוני מושנוב, היה פה איזה יתוש. פספסתי אותו. והשרה הניפה דגל ישראל ענקי ורצה אתו לאורכה ורוחבה של הבמה, עד שששון גבאי צעק: "יש!". וכשהקהל הביט בו מופתע הוא התנצל, פשוט מצאתי את הפוקימון ההוא. וליא קניג בדיוק פקחה עין כשהשרה רגב קיללה את הקהל במרוקאית ועצמה אותה מיד אחר כך.
השרה המשיכה: שייפול עליכם בום, שתיחנקו מפרופס, שנערת מים תטביע אתכם!
פעם נערת מים באמת הטביעה אותי, מלמל ליאור אשכנזי לעתונאי שישב לידו. אבל יתר הקהל מילא פיו מים. שתק. אתם איחסה. פויה, שמאלנים, עמלק! די כבר! תענו לי, היה לנו הסכם, לא? אני נבנית עליכם, ואתם נבנים עליי, למה אתם שותקים? וברגע הזה היא החלה לפרוץ בבכי, וירדה מהבמה בבושת פנים.
השקט נשמר. מה אני אעשה עכשיו? יבבה ליועץ התקשורת שלה. אל תדאגי, מירי, אמר לה והגיש לה ממחטה, נמצא משהו עד שבוע הספר.

פריחת הנחליאלי

להלן תקציר שידורי הסתיו הקרב ובא:

גלגל"צ: כמה יפה פריחת הנחליאלי. רשת ג: גשם של בנזין, גשם של אלי לוזון, גשם של מאיר בנאי. ידיעות אחרונות: ישראל במבול, ישראל היום: ישראל בשיטפון, נחל לכיש עולה על גדותיו, חצבים פורחים או או או, כתבנו בצפון מודד את מפלס הכנרת, המילה האחרונה: עירית בעד שעון חורף, קובי בעד שעון קיץ, גשר צאלים, הפסקת חשמל בכפר סבא, כתבנו בדרום ליד נחל שוצף, כביש ים המלח לסירוגין, נחל לכיש עולה על גדותיו, זה הסתיו עם הענן, ממערכת בקרת הרמזורים נמסר, סעו בזהירות, גשם בעתו, גשם גשם בוא, גשם של בנזין, גשם צאלים, אמצו נחליאלי, לטפו צאלים, כתבנו בשרון עם תדיאור, כתבנו בלכיש עם רפסודה. ישראל היום: ישראל נרטבת, ידיעות אחרונות: ישראל נשפכת, אובך אובך בוא, רמה ברומטרית, בקרת רמזורים, גשם בעתו, עירית בעד שמש, קובי בעד אובך, נשבר השרב, מבול, גשר צאלים, כתבנו בלכיש נסגר לתנועה, נחל לכיש עולה על ים המלח, החשמל בכפר סבא עובר לבנזין, גשר צאלים בעיתו, אין רמזורים בנחל לכיש! עירית בעד קובי, קובי בעד נחליאלים.

העיניים והלב

1. סקר שערך מיזם מדד השלום קובע שהלב עם אלאור
. הוא הילד של כולנו. ואיזה ילד! בייביפייס ועיניים גדולות ועצובות. ומדים. הוא יכול להיות הילד שלי, הוא יכול להיות הילד שלך. מי שלא אוהב אותו, אין לו לב, או שאין לו ילד.
חבל שהעיניים ראו את הסרטון ההוא, סרטון רציף וסטטי, עם מחבל מפרפר על המדרכה, ליד אמבולנס, וטנדר לבן שכמעט מסתיר את הפריים. ואז המפרפר חוטף כדור מהילד של כולנו, והטנדר לא מסתיר מספיק.
ומאז העיניים והלב נכנסו לעימות חזיתי.

צילום: שאול גולן. ynet.
18.4.16

2. עיניים ארורות, לו לא היינו רואים את הסרטון הזה, והיינו מסתפקים בהודעה לקונית של דובר צה"ל: המחבל נוטרל/חוסל, לו רק לא הייתה שם מצלמה, אף אחד לא היה עושה מזה עניין. אבל העיניים נכנסו לפעולה. כן, הצבא הוא צבא העם, ואנחנו זוכרים מה אמרו לנו כשאנחנו היינו שם. אנחנו זוכרים את סדרת החינוך בעכו, ואת הוראות הפתיחה באש. הקאנו את התדריכים האלה מתוך שינה. ומה העיניים האלה עושות? מעמתות אותנו עם זה. עיניים ארורות, סרטון נורא.

3. אז מחפשים הצדקות, לפעמים חסרות רלוונטיות, לפעמים הן יסתרו זו את זו. הרי אזריה היה גם מצטיין וגם במשבר, והמחבל היה גם מסוכן וגם מת, ומי שאשם הוא המג"ד, המח"ט, המ"פ, שר הביטחון, סגן הרמטכ"ל, הצלם, בצלם, השמאל, הסמול. זה בגלל שהוא מזרחי, שהוא מרמלה, שהוא אוהד בית"ר. אינספור הצדקות, אינספור הדחקות.
ואיך אפשר להתמודד עם זה? : אדם שאינו רע עשה משהו רע.

4. ואיך מישהו עם בייביפייס ועיניים עצובות יכול לעשות משהו רע? הרי הוליווד מציירת אותם עם מבטא זר, שן זהב ו"הו הא הא הא הא" כצחוק מתקבל על הדעת. ואזריה לא נראה ככה, ולא נשמע ככה.

5. והלב כמעט ומנצח. הוא עם אלאור, עם אביו שחלה, עם עיניו הדומעות, עם החיים הרעים שנכפו עליו, עם שיקול הדעת הילדותי שלו, עם העובדה שהוא באמת ילד, ואלה החוויות שהילדים שלנו עוברים.
אבל העיניים. העיניים הארורות האלה.