אזהרת מסע

מטה הלוחמה בטרור מזהיר:
בנסיעות למערב אירופה יש להיזהר. יש שם אנטישימים. הימנעו ממגע עם אנשים בעלי מראה שמי מזרח תיכוני (חוץ מעצמכם). אל תלכו עם שרשראות חי, מגני דויד וחולצות סוף מסלול, אתם עלולים להיתקל באלימות מצד משטרת האופנה. יש להיזהר מהרי געש, מצונאמי, מעשן אגזוזים, מרכבות. רכבות זה נורא. רכבות זה נאצים. אל תתפתו למזללות KEBAB. זה ערבים. זהירות משווקים, מקניונים, ממלכודות תיירים. מסתובבים שם אנטישמים. המטה מדגיש: כולם אנטישמים. כולם. הם קמים עם היטלר והולכים לישון עם אסד. בנסיעה במוניות הימנעו משיחות עם הנהג על ביבי. הוא לא יודע מי זה. התרחקו ממקומות הומים, מיונים הומיות, מניצים הומנים, ומאמנים מנוצים. הם אנטישמים. היזהרו מאנטישמים. כולם אנטישמים. אל תזכירו שאתם שמים, אל תזכירו שאתם. הימנעו ממבטא. פשוט הימנעו. הימנעו. אנו חוזרים – הימנעו.

יאללה, לונדון מחר, תיזהרי את. אנחנו באים.

מודעות פרסומת

מיומנו של מסיט

אני רוצה לראות אם זה היה קורה לך, הכי טוב – לבת שלך. מה היית אומר אז? או לאמא שלך, או לאם אם אם אמא שלך באמצע השכונה שלך בצפון תל אביב, נראה אותך חכם אז. ולמה אתה לא מגנה? מספיק להיות צבוע, לא ראיתי אותך מגנה את סוריה, ומה עם טורקיה? ורוסיה? ופרוסיה?

עוד לא גינית? תגנה. תגנה, נו גנה כבר, עוכר ישראל, על זה אתה מדבר אבל מה עם הגירוש? אי אפשר לדבר על גירוש בלי לדבר על הכיבוש. אבל אל תעז לדבר על הכיבוש, לפני שדיברת על הקיבוץ, ואז על הקיצוץ, אספסוף מתנשא וצבוע, אדיוט ערמומי שכמוך.

ואיפה היית כשרצחו את זדורוב? וארלוזרוב, הוא רצח את עצמו על האלטלנה? כאן אתה שותק פתאום. מתחסד. שילדי תימן. כן, כן, ילדי תימן, לא פרוסיה ומגדל השן שלהם, את זה לא גינית. ומה עם הרצל? והמקביל שלו המזרחי – דיברת עליו? אותו אתה מגנה? על זה אתה לא מדבר כי אתה פריבילג, ועילג, ומלגלג, מיץ של זבל סמולני ומשיחסטי, אשכנזיסטי ארור ודוס מחמד חילוני, פסולת סוציאליסטית שסוגדת לרבי שלך. תגנה אותו כבר.

יותר טוב תשתוק, ואם לא תשתוק נדאג שישתיקו אותך, כי מה אתה מדבר על בזמן ש? לך, לך ליורו, יא מניאק, אמן תעבור עם כל הפורטוגלים למילקי בברלין. לא נתגעגע. תחזור, תחזור לפרוסיה, גיס חמישי, פנאט חשוך, אמן יקרה לבת שלך, כי אתה לא מגנה. אמן.

2016 – טור אורח

2016 מתארחת כאן. זו הפעם הראשונה שאני מאפשר למישהו אחר לכתוב בחוכמולוק. אמרתי לה שאם בוער לה להגיד משהו,  שתפתח לעצמה בלוג. אבל היא ביקשה ממש יפה, אמרה שבוער לה, שכואב לה, שהיא חייבת להוציא את זה איפשהו, שכולם רבים עם כולם פה, ואף אחד לא מתייחס אליה. תן לי לדבר, לפחות בבלוג הנידח שלך. נו טוב, הסכמתי. בבקשה, 2016, דברי:

שלום לכל הקוראים, אני 2016, ואני כותבת כי כואב לי. אני יכולה להעיד שהשנים שקדמו לי מתו. תאמינו לי, אני שנה ואני יודעת, גם אני אמות בעוד כמה חודשים, אבל בינתיים אני כאן, אז תקשיבו לי, בבקשה.

פתאום כולם מנסים להחיות את אמותיי המתות. ניחוחות של די די טי באוויר, עלבונות של מהגרים ניתזים לכל עבר, אורשרים ורגבים ורוטנברגים וקשתות שצבועות בצבע אחד, וקשישים מרירים (שנשמעים כמו ערסים כועסים), וערספואטים כועסים (שנשמעים כמו קשישים מרירים) משניאים, מקטבים, מדירים, וממפים את האנשים שחיים כאן.
עצמותיה של 1948 עוברות נסיונות החייאה שוב ושוב, אבל מי יכול להחיות עצמות יבשות? אולי רק יחזקאל (אבל גם הוא מת מזמן).

בומבה של נביא, אבל יבש.
בומבה של נביא, אבל יבש.

אני לא רוצה לקלל, אבל אתם יודעים מיהם אנשים הניזונים ממתים, ואיך קוראים לאנשים החושקים במתים. טוב, כל אחד והתחביבים שלו. אבל אני כאן, ואני חיה, ואני צריכה אתכם. בבטני צומחת 2017, היא תיוולד בחורף הקרוב, איזו בשורה מחכה לה?

בקול חנוק אני קוראת לכם, הניחו לעצמות. אני כאן, ואני מציעה לכם את חכמת כל השנים הקודמות, את כל התרבויות, האמונות והטעמים. למדו מהטעויות, הבינו שבני אדם לא יכולים להיות מותכים לכור אחד, אבל הם גם לא צריכים להגביל את עצמם לשיוך הגזעי שלהם.

אני 2016 ואני חיה כאן בישראל, ביניכם, בנקודה הקטנה הזאת שמחברת שלוש יבשות, שני עמים ושבעים עדות. אני כמו אסטנבול, אני כמו אתונה, למען השם, אני ירושלים! אני מכילה את הכל. העושר התרבותי שלי טוב לכולם. התערבבו, הכירו , שלבו, מזגו את הטעמים, זה כדאי, זה מהנה, זה קרנבל, הניחו לעבר, הקשיבו להווה למען העתיד.

תודה.

אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים

קוראיי הנאמנים זוכרים איך השמצתי את האביב. טוב, זה היה באביב. היום אנחנו בקיץ. וקיץ, יש כאן בשפע, וקיץ זה הכי ישראל שיש.

הרי אני, בשפלת החוף, חש את חום יולי אוגוסט כמדי שנה, כמי שמבושל בסיר מרק אפונה מבעבע (בני מזל הם ידידיי ההרריים שזוכים לאקלים של מייבש שיער אינסופי). וכמו תמיד אני נמלט בשאריות כוחותיי לבריכה, לים, או לכל מתחם ממוזג שהוא.
זה נורא, אבל ולא מדובר רק בקיטורי אקלים שנתיים – קיץ בישראל הוא לא רק עונה, הוא גם הלך רוח.

בקיץ לא רק התלמידים יוצאים ל"חופש הגדול", אלא גם האינלטקט. התופעה המוזרה הזו משתקפת בנתוני האלימות, תאונות הדרכים והנורא מכל – בהצלחת להיטי פופ לטיני קליטים. מלחמות ישראל, מששת הימים ועד לצוק איתן, פרצו בקיץ. לא חושבים, מרגישים, מתלהטים, קיץ על החוף על החוף על הקיץ, מתפרעים. בעל הבית השתגע. קרחנה. קיץ.

והשנה הקיץ הגיע בדיוק בזמן. השלטון שלנו קייצי במיוחד, מאמץ אותו בחום. הטוקבקים לוהטים, שנאת אנשי הקור, האירופאים ברוחם, הסגרירים והחיוורים בולטת עכשיו. השילוש הקדוש הוא: חם, ים, עם.

ואני, מה אני? אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים, כפי ששרו פה מזמן, מתחבא במזגן, מזיע מחום ומפחד שמא תפרוץ פה מלחמה חדשה, או גרוע יותר – מריקוד למבדה סוער.