בן ארבעים-ארבעים ואחת ומלחמתו בצל שהוא מטיל

סידורים. הוא חוזר בשעת ערב לא מאוד מאוחרת לביתו. בסך הכל קפץ לכספומט, כאן, בתוך השכונה. הוא לא התכוון בשום אופן להבהיל אישה צעירה. היא לא מעניינת אותו, אבל הוא עוקב אחריה בפועל. לא שתכנן את זה, הוא פשוט מאחוריה, והיא צועדת בדיוק בדרך שלו. לו היה טועה לרגע בהקשת המספר הסודי, מבטיהם לא היו נפגשים. לו הייתה משתהה קודם, מוציאה אבן קטנה מהנעל, קוראת הודעה בנייד, היא היתה מאחוריו.
אבל כך יצא. והיא הולכת, מגבירה צעדים, מגניבה חצי מבט חטוף לאחור.
הרחוב לא מפחיד בעיניו, מואר, נינוח, מהדורות החדשות מתקשקשות החוצה מהמקלטים, שגרה. פנסי הרחוב מאריכים את הצלליות שלהם. הצל שלו הולך לפניו, כמעט ומאפיל על הצל שלה, עוד מעט והם נוגעים, והוא כבר גבר בן ארבעים-ארבעים ואחת, וצלליתו מפחידה ומעוותת. הוא רוצה לומר לה: "הי, אל תדאגי. לעולם לא אפגע בך", אבל הוא שותק, הוא יודע שהוא יכול להפחיד כך אפילו יותר.
היא לפניו, והיא פונה ימינה לעבר הרחוב שלו. הוא כמעט בבית, אבל מחליט להמשיך ישר. להמתין קצת, זה המעט שהוא יכול לעשות.

וכשהוא פונה, היא כבר לא שם, בודאי היא נושמת לרווחה, מסדירה נשימה. הוא חוזר הביתה לילדיו הצוהלים ולאשתו המחבקת. בסך הכל, הוא הלך לכספומט בשעת ערב, וחזר עם מזומן.

ובבוקר, כשישמע עוד דיון ברדיו על השחקן, המפקד, השר, המנכ"ל או ראש העיר, יבין שהוא בר מזל.
הוא יודע שהוא יכול לקפוץ בערב לכספומט כאילו זה עניין של מה בכך, מבלי להגניב מבטים לאחור, ולברוח מצלליות מאיימות. סידורים.

מודעות פרסומת

ליברמניה

הבוקר, בהשפעת החדשות, יצאתי מהבית לאט, נצמד לקירות, מטה אוזן לכל רחש. מי יודע, אולי פתאום יזנק אלי סוכן ק.ג.ב ישראלי וישלח אותי לאיזה מחנה לחינוך מחדש בנגב. מפחיד.

האמת היא שהוא באמת מפחיד. קחו איש שמן, שימו לו זקן ותנו לו לדבר בשקט. זה כבר מפחיד. עכשיו תנו לו שם מטופש (למשל שם של זקנה מרוקאית) ומיד יעלו בראשכם מאות סרטים הוליוודים. אמאל'ה, הנבל כאן, והוא שר הביטחון! הצילו! רמבו, איירון מן, מקרתי, מייטי מאוס – הצילו את היום!
יש לו מבטא, ואסי כהן מחקה אותו ממש בקלות. כמה קל למרוח את כל הסטיגמות הפוטיניות על האיש המזוקן הבלתי סימפטי הזה. איווט?! מהו איווט? הוא ריח של בצל, דובים ובורשט. שלג סיבירי, אכזריות סטאליניסטית. הוא הזר, הוא הפחד. הוא הנבל.

אני לא בא לנקות אותו. את התדמית שלו הוא הרוויח ביושר. שומר ברים, ידידם של רודנים פוסט סובייטים, עדי התביעה שנעלמו במהלך חקירתו, אבל בעיקר – התבטאויות שלו.
הוא איים להפציץ את סכר הנילוס באסוואן, חרץ משהו על נאמנות ואזרחות, אבל מצד שני הציע להקים מדינה פלסטינית שכוללת גם את המשולש , משהו על ברית הזוגיות, שינוי שיטת הממשל כי רק הוא מבין ערבית. פרבוקציה רודפת פרובוקציה, שרירי פנים קפואים, לחץ, פחד.

אבל כשמניחים לליברמנופוביה הזאת, מגלים שבמבחן התוצאה מדובר בגדול הקשקשנים בפוליטיקה הישראלית. האיש נמצא כבר עשרים שנה בלב העשייה הפוליטית, ואין ברשותו שום הישג ממשי. זוכרים אותו כשר התשתיות הלאומיות? כשר התחבורה? כשר לעניינים אסטרטגיים? היש בו דבר מה אסטרטגי? דא? נייט.

אז בינתיים אתרחק מהקירות, ברשותכם, כשהנילוס יופצץ כבר נסתדר בעזרת תרד, קורי עכביש או קריפטונייט.

בן ארבעים-ארבעים ואחת ומלחמתו בכבישים

אם יש גיהנום, הוא חושב לעצמו, הוא נראה כמו כביש שש.
פעם אחת הוא התפתה לנסוע שם, נסיעת עבודה. כשנכנס במחלף חורשים, הוא נחשף לשדה הקרב. בנתיב הימני הזדחלו מכוניות על מאה שלושים, בשמאלי על מאה חמישים, לאלה צפצפו נהגי המאה שמונים כדי שיזוזו ימינה, וגם אלה אוימו מדי פעם על ידי נהגי המאתיים. טויוטות חרכו את הכביש, יונדאי סטיישן ריחפו באוויר, מנצלים כל שקל ששילמו, והמשטרה איננה, והם כמו ילדים קיפצו על המיטה, שברו את הקפיצים.
לא יכול להיות שכולם ממהרים כל כך, הוא תהה, אולי זו דרכם להוכיח שהם "נהגי שודים", שהמכונית שלהם היא "חיה רעה", הם ודאי יעמדו אחר כך כמו טווסים ליד הברזייה, או במכון הכושר ויספרו על כך וכך דקות בין יקנעם לבן שמן. כלום זמן.
בין לבין הוא שם לב שאין שם שוליים של ממש, והוא דן עם עצמו על פנצ'ר אפשרי, על תקלת חשמל, על התעטשות פתאומית. כל אלה – דינם מוות. הוא הבין שאסור לו לעצור. הוא הרי ראה את הסרט "ספיד". אם יטעה, יידרס, יירמס בפול גז. הוא הסיק את המסקנות, ונמלט משם במחלף קסם, מובס ומזיע, לכיוון כביש 444 האנושי. אלה היו שלוש הדקות הארוכות בחייו.

.ספיד

הוא סולד מהסל"ד, מגדיר את עצמו כנהג "נינוח", אחד שנוסע קצת פחות מהמהירות המותרת, בצד ימין, במרחק מה מהשוליים, ולמרות הנינוחות הזו, לא נוח לו באוטוסטרדות. רמזורים הם ידידים, אנשים הולכים בצד הדרך מעניינים אותו. טוב לו בעיר, טוב לו לאט. הוא כבר בן ארבעים-ארבעים ואחת, והוא מבין שהוא במיעוט.

והחיים שלו בארץ המהירה הזאת דומים לכביש שש. והוא כבר בן ארבעים-ארבעים ואחת, ואולי זה בעצם הוא שנוסע לאט מדי, נטע זר נינוח בתוך חברה ללא ברקסים, עצבנית ותוקפנית. והוא קרוב לשוליים, מתאמץ לשרוד, ולא להימחץ.
והחיים אפילו קשים יותר מכביש שש, כי בהם אין שום מחלף קסם.

אבודים במפה הסינופטית

הידעתם? רמה ברומטרית נמוכה שחודרת אלינו דרך אפיק ים סוף גורמת לגל חום. אחוזי הלחות יורדים בעקבות שקע פרסי שעוקף אותנו בעננות נמוכה. ניתן לראות כי חודש מאי חם בממוצע ב-0.93 מעלות! חום דומה נרשם במאי 1983, אך הוא הושפע, כפי שניתן לראות במפה עם העיגולים, מאפיק סעודי מתון שלווה במשבי רוחות קונגולזיים.
הידעתם? כתבתי עכשיו שטויות. מה, לא ידעתם? איך תדעו?

סיקור מזג האוויר בתקשורת הוא דוגמה מאלפת לתחום שמעניין כל אחת ואחד מאתנו, כשמקצועית מדובר בתחום משמים. התקשורת מצאה שם את דרך המלך: החזאים יגרמו לנו ללכת בלי ולהרגיש עם. יוגשו לנו קישוטים מקצועיים, אך לעולם לא יטרחו להסביר לנו את משמעותם. ובכך נבין את הסאבטקט: אני חזאי מקצוען, ואתם תדעו אם ללבוש סוודר או גופיה מחר.

כל תחומי הסיקור משתמשים בטקטיקה הזו. הילת מקצוענים מרחפת מעל ראשי הכתבים הידענים, מונחים מהז'רגון מוטחים לאוויר, וכלנו שותים בצמא חדשות מוצפנות למחצה.

ובחדשות ימשיכו לקרוץ לנו, ידברו על קרנות גידור, על סעיף 52 ומתווה קלינטון, ובמה זה קשור לחוק הנורווגי, ומי לעזאזל הם ג'בהת את נוסרה? הנאשם שקשר את עצמו לאירוע, וייחקר באזהרה בחשד לרישום כוזב במסמכי תאגיד, נקשיב בכובד ראש על סטגנציה של מדד תשומות הייצור, ועל השפעתו על האג"ח המוסדי ועל שוק הכרסום והפרזול. הפרשן במשחק יתמוגג מהפיק אנד רול וימליץ שה-1 וה-5 ילכו על בוקס אין וואן. וואלה, הוא מבקר מסעדות מקצוען, נגיד לעצמנו, מתרשמים מעפיצות היין הפירותי הנימוח. ונדאג מאוד מהיערכות זרוע המודיעין באשר לסבירות הסיכונים בזירה, כי אנחנו יודעים שהקיץ יהיה חם.

בן ארבעים-ארבעים ואחת ומלחמתו בדמעות

הוא גבר בן ארבעים-ארבעים ואחת, והוא בדרך הביתה על כביש 4. וזה לא ממש הגיוני שהעיניים שלו יתמלאו כל כך עד שיאיימו להציף את הלחיים שלו.
וממה, למען השם? את השירים האלה הוא שמע בכל ימי הזיכרון הקודמים, והוא ודאי עוד ישמע בימי הזיכרון הבאים, וזה גורם לו לראות מטושטש, והכביש עמוס. ממש לא נעים, במכוניות שמזדחלות לידו יראו גבר, בן ארבעים-ארבעים ואחת שומע "מי שחלם" או "פרי גנך" ועומד לבכות.
הדרך איטית, והוא נשפך ימינה בקושי לאלוף שדה, והוא מתרה בעצמו: די! הוא יודע שזה קיטש, ואלה קלישאות, והוא כבר הדביק על חולצתו הלבנה עשרות מדבקות זהות של דם המכבים, והנער הזה הוא לא מלאך, כי הוא סתם מת, הוא מבוגר מספיק כדי להבין שלא כולם יפי בלורית ותואר, ויש ביניהם מכוערים וסתמיים, וסוציומטים, ומסריחים מהפה, לצד טוב לב וגדולי רוח, כמו באוכלוסייה הכללית, וזה לא עוזר.

וכשהשמיים מתחילים להתקדר לקראת ערב, אבל הפקק באלוף שדה לא משתחרר, והפקק בעיניים קצת כן כי משמיעים את "אליפלט" שהיה ספק תמהוני וספק רפה מוח, אבל בשמיים יש ממנו נחת, אבל הוא כבר בן ארבעים-ארבעים ואחת ומתאמץ בביטחון השוטף שעל הכביש, כי למות בערב יום הזיכרון מתאונת דרכים זה ממש לא לעניין. ואת המרווח הקטן שנותר לו להתקדם, גוזל ממנו קו 67 בפנייה חדה ימינה, וברקע תרועות צופרים ברחוב על שם האלוף המהולל, והוא יודע ששמע שירי שכול משנות החמישים, השבעים והתשעים, והוא כבר בן ארבעים-ארבעים ואחת, צעיר מספיק כדי לדאוג, ומבוגר מספיק כדי לדעת שייכתבו עוד הרבה כאלה בעתיד עבור ילדים חדשים, חלקם עוד לא נולדו. והדרך חסומה, ודרך השלום נראית רחוקה כל כך. והוא בוכה.

ביבי צודק

גם זה קורה לפעמים. ביבי צודק.
ואת זה הבנתי דווקא הבוקר, כשהפיד שלי התמלא היום בעשרות פוסטים זועמים. איך הוא מעז? הביבי הזה!
משהו שנאמר במהלך טקס יום השואה, שכלל ביקורת על העולם המערבי, הקפיץ את הפיוזים.
מכיוון שפספסתי את הטקס (בכל זאת טקסיות ואני לא חברים טובים כל כך), הכנתי את מיטב ציפורניי, וכבר סידרתי לעצמי מחאה מנוסחת הכוללות את המילים "שיער סגול", "שרה", "גלידת פיסטוק" ו"קיסריה", אבל קודם לכן, רציתי להבין מה הוא בכלל אמר.

אז מזל שיש אינטרנט, ויש תמלול מלא של הנאום. לא מבריק במיוחד, לא מחדש במיוחד, אבל, איך לומר, נכון.

אז מה הקפיץ כאן אנשים?
כנראה שהמשפט הזה: "אבל בשנים האחרונות מצטרפת אליה הסתה לא פחות ארסית מן העולם המערבי. חברי פרלמנט בריטיים, בכירים בשבדיה, מעצבי דעת קהל בצרפת. אני חייב לומר שהאנטישמיות בימינו מייצרת זיווגים מוזרים, אנשי אליטות שכביכול מייצגים את הקדמה האנושית, חוברים לקנאים ברברים החשוכים ביותר עלי אדמות, לעורפי ראשים, מדכאי נשים, רודפי להט"בים, משמידי אוצרות תרבות. הם עושים יד אחת ביניהם להפיץ את הנגיף האנטישמי מול מטרה אחת – נגדנו. נגד מדינת ישראל"

אין פה חידוש גדול. ישנה ברית מוזרה, שילוש לא קדוש של שלוש קבוצות רדיקליות בעלות אידאולוגיות הפוכות. הימין הקיצוני הניאו נאצי, השמאל הקיצוני (האנטי "אמפריאליסטי" עם הטיותיו המוגזמות) והאיסלאם הקיצוני. הם לא מסכימים על שום דבר, לא על דת, לא על כלכלה, לא מדיניות, לא על זכויות אדם. רק על דבר אחד הם מסכימים. הדבר הזה הוא אתם, קוראים יקרים.
או כמו שאמר ג'רמי קורבין על נציגי חיזבאללה וחמאס: ידידיי.

כתובת אנטישמית על קיר  בבריטניה. צילם: מייקל קרטיס. מתוך אתר thecommentator
כתובת אנטישמית על קיר בבריטניה. צילם: מייקל קרטיס.
מתוך אתר thecommentator

האנטישמיות היא השקפת עולם מופרעת, ופשעים שנעשים בשמה בזויים ובלתי לגיטימיים, ועל הרנסנס של התופעה המאוסה הזו מדברים באומץ ובכנות מקביליו של נתניהו: גם ראש ממשלת צרפת, וגם ראש ממשלת בריטניה אומרים דברים דומים.
ואם הם מתריעים על שנאת היהודים המחלחלת במדיניותיהם, מדוע ראש ממשלת מדינת היהודים, ביום הזיכרון לשואת העם היהודי לא יכול לומר זאת?

בית קברות בצרפת, שחולל בצלבי קרס. מתוך אתר  new voices
בית קברות בצרפת, שחולל בצלבי קרס.
מתוך אתר new voices

אז נכון, ביבי הוא לא כוס התה שלי. אני סבור שהוא ראש הממשלה הגרוע ביותר שהיה כאן אי פעם. ההשקפות שלו הפוכות לשלי כמעט בכל אחד מתחומי החיים (אם כי העובדה שהוא לא עושה הרבה מנחמת אותי), אבל לפעמים גם הוא צודק. כמו אתמול, ברחבת הטקסים ביד ושם.

אלף שיר לצפון

בכית? נשחקת? פנה עכשיו. לאן? לצפון כמובן!

גשם חזק קשה לי לראות
אפילו שעיני פקוחות
נוסע הלילה
לבד לצפון
כי בא לי לברוח.

מתוך "גשם חזק" – מילים וביצוע – מוניקה סקס

חיזר שהיה נוחת פה, וניזון ממילות פופ ישראלי עכשווי, היה בטוח שיש מקום פלאי שנקרא "צפון". בארץ הפלאות הצפונית, אנשים נרפאים מכל צרה – אישית, כלכלית או בטחונית. לא ברור מה טיבו של אותו צפון נשגב, אבל בטוח שהוא גם צימרלנד פסטורלי מרחיב לב, וגם מוקד של התבוננות. עץ הדעת ועץ החיים במחיר אחד. גן עדן.
ואין כמו הצפון כלי להילחם באויבו המר, הלא מוסבר והאכזר: "המצב".

סעי לבד, צאי לדרך, קחי רק תיק עם כמה בגדים
יש רכבת עוד היום, רק את והנוף שמתחלף

צאי מוקדם, שתספיקי ויהיה לך זמן לחשוב
את חולמת על המים, על החוף יהיה לך טוב

תגלי איך האוויר מחוץ לעיר מרגיש אחרת
להגשים לא מאוחר, עוד לא מאוחר לך
קחי ת'זמן שלך

מתוך "רכבת לצפון" – מילים וביצוע – אסף אמדורסקי

צפון הוא לא מקום, צפון הוא כיוון. עבור אילתים – באר שבע נמצאת בצפון, לדידם של תושבי קרית שמונה – הכנרת נמצאת בדרום. הכל יחסי. הצפון בשירים הוא צפון של תל אביבים, כלומר מחדרה בערך ואילך, נו, הזה עם קטיף התותים, ובקתת העץ עם כוס היין. משהו ב- 04.
אם הייתי גר באותו "צפון" אולי הייתי מוחמא לרגע, אבל במחשבה שנייה הייתי ממש נפגע. הצפון הוא מטרופולין גדול כמו חיפה, הוא מושבים וערי פיתוח, הוא כפרים ערבים ודרוזים, קיבוצים, מצפים וישובים קהילתיים. חיים בו כשני מליון ישראלים. הוא לא באמת רק מרחבים פתוחים. יש בו נופים יפים פה ושם, אבל הוא לא מקום לברוח אליו, הוא מקום שחיים בו אנשים, שחווים גם הם משברים אישיים, ששורדים גם הם במצב כלכלי קשה, שחוטפים טילים ופיגועים, יש אלימות בצפון, ומחלות ובעיות, בדיוק כמו במרכז. החיים שלהם הם לא רק תותים.

נסעתי לצפון להיזכר מי אני
עכשיו כבר אין לי ספק
זה ברור לי ממים
אני זמר מדורות
שר את שעל לבי

מתוך "זמר מדורות" – לחן וביצוע – עידן עמדי

בגל ההצפנה הקלישאי הזה לקו גם אמנים המקפידים על טקסטים כמו אסף אמדורסקי, או חברי מוניקה סקס. ככה זה ש"הצפון" הפך לצורך. הצפון היום הוא הסיני של פעם. הוא איזה מפלט פסיכולוגי, מקלט ממועקת היומיום. היום כבר לא כותבים שירי מחאה, היום כותבים "דאווין של שירי מחאה". המצב נורא, אז עולים לאוטו או לרכבת במצב רוח מהורהר במיוחד ובורחים. לא חושבים למה המצב נורא, מי האחראי עליו, ואיך ניתן לשפר אותו. ואם הכל מכתוב, וזה "המצב", אין לנו יותר תקווה. מקסימום התקווה 6.


"קשה עם החדשות פה
אז לפעמים אני לוקח את האוטו
ונוסע צפונה מהעיר…
…וקשה קשה נכון, אבל אין ברירה אחרת
השקט נעדר אך הארץ נהדרת
אז מנסים למצוא איזו פינה קטנה מוארת

מתוך "משהו לנשמה" – התקווה 6.

זוהר צפוני. בקוטב או בכנרת.
זוהר צפוני. בקוטב או בכנרת.