בן ארבע עשרה-חמש-עשרה בבית המקדש

את היום הזה, 31 במאי 1990 הוא לא ישכח לעולם. בן כמה היה אז? ארבע עשרה-חמש עשרה? עשרים ושש שנים חלפו מאז, ועדיין הוא זוכר מהלילה הזה כמעט כל פרט. למרות שבסיכום הדברים לא קרה שום דבר, הוא מסמן לעצמו את היום הזה כאחד החשובים בחייו. נדיר שיזכור מה לבש שלשום, ומהלילה הזה הוא זוכר כל פרט. זו הייתה החולצה השחורה של הדד קנדיז, הנושאת את הכיתוב היומרני לילד בגילו: too drunk to fuck, שיר פאנק שהכיר באופן שטחי למדי. אבל השם נשמע מגניב מספיק כדי לרכוש את החולצה ב"מרסל" בשנקין. הג'ינס שלו נפרם בקפידה, בעיקר באזור הברכיים. בגזרת ההנעלה, הוא הצטייד בחיקוי של נעלי צבא, באדיבות שוק הפשפשים. באותו הלילה יצא אל בית חברו, י', שם הרטיבו את שיערם, והטביעו אותו במנות נדיבות של נקה שבע. ולאחר שהשיער נענה להם חלקית ונאות להיעמד, יצאו, מזמרים בשני קולות את פלסטיק פאשן, לעבר תחנת קו 31 בדרכם אל בית המקדש. בדרך זכה להדרכה מצד י', שהרי י' היה בר סמכא בעיניו – הוא ביקר שם כבר פעמיים. הכי חשוב, אמר לו, אל תתלהב! אם ישמיעו להיטים, אל תרקוד. אל תקפוץ יותר מדי. תהיה קול. והוא הבין הכל והנהן. וכשירדו באלנבי פינת יהודה הלוי, ופגשו את חברם, ע', הוא שמע בעיקר את ליבו פועם חזק, כמו במארש של דייויד בול.
י' ו-ע' צעדו כחצי מטר לפניו, הוא זוכר זאת היטב, שניהם ששים אלי הרפתקה, כריזמטים וכחולי עיניים. והוא, מופנם, מקפיד להפגין קוליות, לא להתלהב ולא להתעלף. הנה הכניסה לבית המקדש. כמה שמע עליו מגדולים ממנו, אגדת שנות השמונים, סקס בשירותים, רוברט סמית' שותה בקרדי על הבר, כל התרבות האלטרנטיבית שהעריץ מונחת כעת על כתפיו, והוא בסך הכל בן ארבע עשרה-חמש עשרה. חמישה שקלים בקופה, חותמת בזרוע ימין , לא דראנק ולא פאק, בקושי עולה רגל.
הוא בטוח שבכניסה עמדה נברשת ענקית, מהסוג הקיטשי ששימש אולמות חתונות ברחוב המסגר. זה נראה לו מוזר. המקדש, כלומר הפינגווין, היה המועדון החשוך ביותר שראה מימיו. הוא רעד. ע' ו-י' נכנסו פנימה לאמצע הזירה ומייד השתלבו בתנועת הרוקדים. הוא התיישב בצד על הדרגש הארוך הצמוד לקיר. כשעיניו החלו להסתגל לחושך ולעשן, הוא זיהה דמויות. מטר ממנו רקדה מישהי, נראית מעט מבוגרת ממנו ופניה אל הקיר. שיערה כמו פחם, ופניה כמו סיד. אפה נשרי מעט, שפתיה משוחות בשחור, וחולצתה השחורה גזורה , פס של חזייה,שחורה בצבץ מכתפה. היא שרה עם אן קלארק את כל המילים. לא להתלהב, אמר לעצמו , ונעמד לידה, תופס חתיכת קיר סמוכה. מבטיהם נפגשו בשיר הבא, תודות לסוזי והבנשיז.. אפילו התחייכו זה לזו ב- .There Is Room For You, If You Say I Do את ההמשך, באורח מוזר, הוא לא זוכר. היא נעלמה אל החושך ולא חזרה. י' בינתיים מצא מישהי ויצא איתה החוצה, כמו תמיד. את ע' ראה לסירוגין במהלך פוגו סוער, זועק על גנבים, שלושתם התאחדו לזכרו של איאן קרטיס המנוח, והתפצלו שוב. הוא רקד מעט, אבל בעיקר ישב, והבין שמקומו כאן, כאן בשולי מקדש השוליים, נהנה מהזעם, על הדרגש.
כשהסטרנגלרס התנגנו ראה צעירים נפרדים בחיבוק זה מזה. זה היה הסימן ללכת. בחוץ כבר עלה אור ראשון. באי המקדש, קשוחים ככל שיהיו, חצו את הכביש למכולת הישנה מעבר לכביש, וקנו לעצמם שוקו ולחמניה. מרדנים, אבל ילדים. בשיירה צעדו כולם, הלומי אור שמש ראשון אל אלנבי הסמוך, מתפצלים אל תחנות האוטובוס השונות.

באותו הקיץ, הוא הספיק ללכת לפינגווין עוד כמה פעמים, ינק עוד מעט מפרפורי הגסיסה של שנות השמונים, עד שהמועדון נסגר. על חורבותיו נפתח מועדון גייז.
הוא התבגר אל שנות התשעים, אל עליצות הגיטרות של הרוקסן. את חיוורת הפנים לא ראה שנית מעולם, למרות שהיא כיכבה בחלומותיו לא מעט. לפעמים חשב שהזה אותה בלילה ההוא. עם השנים י' חזר בתשובה ועבר לגור בצפת, ע' הפך למאסטר של כושר בארצות הברית, שניהם כחולי עיניים, הרפתקנים, אהובים ויפים בעיניו כמו תמיד.
ומה איתו?
הוא כבר בן ארבעים-ארבעים ואחת ולא ממש השתנה. נשאר מעט נבוך, אוהב עדיין את המוסיקה הזאת, ובכלל – אוהב את השוליים, מעמדתו על הדרגש, רוקד עם הפנים אל הקיר, ובעיקר – מקפיד שלא להתלהב.

מודעות פרסומת

אצל הדודה והדוד

סוזי וסיימון

לתמונה הזאת, שפורסמה במדור הרכילות של ה-daily mail הבריטי במרץ שעבר, הגעתי במקרה.
וואו, חייכתי, הנה הדודה והדוד האהובים עליי, מלונדון. מחובקים באיזה אירוע משותף. בני שישים, והם נראים בני שישים (טוב, הם לא אמריקאים למזלנו). סיימון לה בון, עדיין עם ז'קט לבן ותספורת עדכנית בחצי חיוך סטייל שלומי שבת, וסוזי, המופרעת החביבה עליי, גיבורת ילדותי, עכשיו עם תלמים דקים של קמטים בלחייה השקועות. הם נראים בריאים, ומרוצים. בני אדם. בני שישים. אחלה אחלה.

וחברים?! מה נער הזוהר ונערת האופל עושים ביחד?
תמיד דמיינתי אותם אויבים בדם. מה לאיש ששר על ילדות מהסרטים, ולאישה ששרה על ילדות מתוסבכות, סגולות וצביות?
אולי אלה התניות טינאייג'ר שלי: הסטייליסטים נגד הפאנקיסטים, יכול להיות שכל זה היה בלוף, וכל הבריטים בני השישים חברים אלה של אלה: ניק קרשאו יוצא לקאפ אוף טי עם אלביס קוסטלו (ועוד בצ'לסי!), וחברי הקלאש, אלה ששרדו, יושבים בבריקסטון בלי שום אקדח, יורדים על סושי עם חברי ABC, ופול יאנג וג'וני רוטן, ורוברט סמית' והווארד ג'ונס וג'ורג' מייקל, וכולם מקנחים בבדיחה גסה על צלחת גיוזה וצ'אי מסאללה.
וכל מלחמת התרבות הזאת מארץ אחרת ועשור אחר היו הברקה שיווקית.

יכול להיות שתפסתי אותם על חם – הדודה (שמספרים עליה שהלכה עם מוהיקן!), והדוד (עם השביל באמצע הכי מושקע אי פעם), מחייכים אלי מהז'ורנלים, ופונים אליי אישית – יאללה אתה, ההוא מהמידל איסט, תקליל קצת (כלומר סיימון קורא לי להיות תל אביבי בעוד שסוזי קוראת לי יתום חסר שיניים .)

הגיע הזמן שתתבגר כבר. עזוב שטויות, כולנו חברים. הכל פוזות.
(רק בבקשה, אל תגלה למוריסי, הוא יכעס.)