אלף שיר לצפון

בכית? נשחקת? פנה עכשיו. לאן? לצפון כמובן!

גשם חזק קשה לי לראות
אפילו שעיני פקוחות
נוסע הלילה
לבד לצפון
כי בא לי לברוח.

מתוך "גשם חזק" – מילים וביצוע – מוניקה סקס

חיזר שהיה נוחת פה, וניזון ממילות פופ ישראלי עכשווי, היה בטוח שיש מקום פלאי שנקרא "צפון". בארץ הפלאות הצפונית, אנשים נרפאים מכל צרה – אישית, כלכלית או בטחונית. לא ברור מה טיבו של אותו צפון נשגב, אבל בטוח שהוא גם צימרלנד פסטורלי מרחיב לב, וגם מוקד של התבוננות. עץ הדעת ועץ החיים במחיר אחד. גן עדן.
ואין כמו הצפון כלי להילחם באויבו המר, הלא מוסבר והאכזר: "המצב".

סעי לבד, צאי לדרך, קחי רק תיק עם כמה בגדים
יש רכבת עוד היום, רק את והנוף שמתחלף

צאי מוקדם, שתספיקי ויהיה לך זמן לחשוב
את חולמת על המים, על החוף יהיה לך טוב

תגלי איך האוויר מחוץ לעיר מרגיש אחרת
להגשים לא מאוחר, עוד לא מאוחר לך
קחי ת'זמן שלך

מתוך "רכבת לצפון" – מילים וביצוע – אסף אמדורסקי

צפון הוא לא מקום, צפון הוא כיוון. עבור אילתים – באר שבע נמצאת בצפון, לדידם של תושבי קרית שמונה – הכנרת נמצאת בדרום. הכל יחסי. הצפון בשירים הוא צפון של תל אביבים, כלומר מחדרה בערך ואילך, נו, הזה עם קטיף התותים, ובקתת העץ עם כוס היין. משהו ב- 04.
אם הייתי גר באותו "צפון" אולי הייתי מוחמא לרגע, אבל במחשבה שנייה הייתי ממש נפגע. הצפון הוא מטרופולין גדול כמו חיפה, הוא מושבים וערי פיתוח, הוא כפרים ערבים ודרוזים, קיבוצים, מצפים וישובים קהילתיים. חיים בו כשני מליון ישראלים. הוא לא באמת רק מרחבים פתוחים. יש בו נופים יפים פה ושם, אבל הוא לא מקום לברוח אליו, הוא מקום שחיים בו אנשים, שחווים גם הם משברים אישיים, ששורדים גם הם במצב כלכלי קשה, שחוטפים טילים ופיגועים, יש אלימות בצפון, ומחלות ובעיות, בדיוק כמו במרכז. החיים שלהם הם לא רק תותים.

נסעתי לצפון להיזכר מי אני
עכשיו כבר אין לי ספק
זה ברור לי ממים
אני זמר מדורות
שר את שעל לבי

מתוך "זמר מדורות" – לחן וביצוע – עידן עמדי

בגל ההצפנה הקלישאי הזה לקו גם אמנים המקפידים על טקסטים כמו אסף אמדורסקי, או חברי מוניקה סקס. ככה זה ש"הצפון" הפך לצורך. הצפון היום הוא הסיני של פעם. הוא איזה מפלט פסיכולוגי, מקלט ממועקת היומיום. היום כבר לא כותבים שירי מחאה, היום כותבים "דאווין של שירי מחאה". המצב נורא, אז עולים לאוטו או לרכבת במצב רוח מהורהר במיוחד ובורחים. לא חושבים למה המצב נורא, מי האחראי עליו, ואיך ניתן לשפר אותו. ואם הכל מכתוב, וזה "המצב", אין לנו יותר תקווה. מקסימום התקווה 6.


"קשה עם החדשות פה
אז לפעמים אני לוקח את האוטו
ונוסע צפונה מהעיר…
…וקשה קשה נכון, אבל אין ברירה אחרת
השקט נעדר אך הארץ נהדרת
אז מנסים למצוא איזו פינה קטנה מוארת

מתוך "משהו לנשמה" – התקווה 6.

זוהר צפוני. בקוטב או בכנרת.
זוהר צפוני. בקוטב או בכנרת.
מודעות פרסומת

אצל הדודה והדוד

סוזי וסיימון

לתמונה הזאת, שפורסמה במדור הרכילות של ה-daily mail הבריטי במרץ שעבר, הגעתי במקרה.
וואו, חייכתי, הנה הדודה והדוד האהובים עליי, מלונדון. מחובקים באיזה אירוע משותף. בני שישים, והם נראים בני שישים (טוב, הם לא אמריקאים למזלנו). סיימון לה בון, עדיין עם ז'קט לבן ותספורת עדכנית בחצי חיוך סטייל שלומי שבת, וסוזי, המופרעת החביבה עליי, גיבורת ילדותי, עכשיו עם תלמים דקים של קמטים בלחייה השקועות. הם נראים בריאים, ומרוצים. בני אדם. בני שישים. אחלה אחלה.

וחברים?! מה נער הזוהר ונערת האופל עושים ביחד?
תמיד דמיינתי אותם אויבים בדם. מה לאיש ששר על ילדות מהסרטים, ולאישה ששרה על ילדות מתוסבכות, סגולות וצביות?
אולי אלה התניות טינאייג'ר שלי: הסטייליסטים נגד הפאנקיסטים, יכול להיות שכל זה היה בלוף, וכל הבריטים בני השישים חברים אלה של אלה: ניק קרשאו יוצא לקאפ אוף טי עם אלביס קוסטלו (ועוד בצ'לסי!), וחברי הקלאש, אלה ששרדו, יושבים בבריקסטון בלי שום אקדח, יורדים על סושי עם חברי ABC, ופול יאנג וג'וני רוטן, ורוברט סמית' והווארד ג'ונס וג'ורג' מייקל, וכולם מקנחים בבדיחה גסה על צלחת גיוזה וצ'אי מסאללה.
וכל מלחמת התרבות הזאת מארץ אחרת ועשור אחר היו הברקה שיווקית.

יכול להיות שתפסתי אותם על חם – הדודה (שמספרים עליה שהלכה עם מוהיקן!), והדוד (עם השביל באמצע הכי מושקע אי פעם), מחייכים אלי מהז'ורנלים, ופונים אליי אישית – יאללה אתה, ההוא מהמידל איסט, תקליל קצת (כלומר סיימון קורא לי להיות תל אביבי בעוד שסוזי קוראת לי יתום חסר שיניים .)

הגיע הזמן שתתבגר כבר. עזוב שטויות, כולנו חברים. הכל פוזות.
(רק בבקשה, אל תגלה למוריסי, הוא יכעס.)