השפוי וההזוי

ההתנצלות של אושרת קוטלר היתה במקומה. מה היא בסך הכל רצתה להגיד? היא מצאה מתנחל שפוי. היא התכוונה להחמיא ויצא לה בלעם הפוך כזה, שמאבחן קלינית כחצי מליון ישראלים.

שפוי זה הנכון החדש. שפוי הוא מי שמסכים איתי. מי שחי כאן, מכיר את העובדות, ומעז לחשוב אחרת, הוא כנראה לא בסדר. ולכן הוא בן זוגו המופרע – ההזוי.

הזוי הוא אפילו לא בן אדם. הזוי הוא דבר מה שמישהו הזה. הוא מנותק מהמציאות. אם בעבר התואר המפוקפק הזה היה מנת חלקם של שמאלנים רדיקלים וימנים קיצוניים, ידידם של ה"סהרורי" וה"משיחי". היום הוא היפוכו של השפוי. אין שמאל וימין, אין נץ ויונה, אפילו מעמדם של הבוגד והפשיסט דוהה לו, הנה הזוג החדש, זה שאושרת קוטלר ביטאה מבלי לשים לב: השפוי וההזוי.

הלשון משקפת את הלך הרוחות, את השיח השטוח והשונא, את אפס הסובלנות לדעת האחר, את אבדן היכולת לשכנע ולהשתכנע. אדם שאינו שפוי, אין טעם להקשיב לו – הוא מדבר שטויות, הוא לא סביר. זה מה שחושב למשל חבר הכנסת זוהר על החילונים, או יאיר גרבוז על מנשקי קמעות.
אדם שפוי הוא כמוני, כמובן, ולכן כל מה שיאמר שיקף את השכל הישר ואת ישוב הדעת. ואם פתאום מתגלה מישהו מעבר להרי השפיות שהוא, איך לומר, שפוי! נתפעם. אושרת קוטלר התפעמה.

אבל לא רק דה לגיטימציה לדעת האחר יש כאן, אלא עליבות של ממש. שפוי והזוי הן מילים פסיביות. השפוי פשוט לא לוקה בנפשו, וההזוי כן. זה אפילו לא תלוי בהם, אין להם שליטה על זה.
פעם חיפשנו במנהיגים שלנו ערכים, יוזמה, כריזמה, טוהר מידות, חיפשנו את המילה הזאת שמתחרזת עם הזוי. קוראים לה ראוי.

מודעות פרסומת

אל אל ישראל!

שלוש הערות על הראיון שקיים רפי רשף הערב
1.

מסרב להזדעזע. אלה ילדים מתבגרים. מתבגרים לא טוב, אבל זה הגיל. הם עושים פרצופים טפשיים למצלמה, מפריעים כמו שמתבגרים יודעים. הדור של ימינו מגוחך בדיוק כמו הדורות שקדמו לו. טיפש עשרה יישאר תמיד טיפש עשרה. אלה ממשיכיהם של הפושטקים, ויושבי הברזלים, אלה שאמא שלכם מפחדת שידרדרו אתכם לתרבות רעה.

כך תמיד היה, וכך תמיד יהיה.

וככה גם נראית הכינרת כבר עשרות שנים. רחל המשוררת ונעמי שמר כבר לא שם מזמן. די לצקצק.

2.

ובכל זאת הראיון המוזר הזה הוא מסמך חשוב. הוא אפילו קצת משל.

בלעדי הילדים האלה, יכולנו להאמין לפקח האומלל, שמעשיו הסיזיפיים תורמים למשהו. האייטם השיווקי בעיקרו של רשות הכינרת זכה לטוויסט מרתק בעלילה: הפקח הוא דון קיחוטה מכמיר לב. הוא נלחם בוולגריות הישראלית באמצעות "צ'ופרים" (צלחת פריזבי!). הוא גיבור טראגי. הוא רשויות החוק שלנו, יש לו המון כוונות טובות, אבל עושים לו פרצופים מאחורי הגב. הוא בעצמו קצת צלחת מעופפת.

3

הילדים דווקא לא מקללים, הם בוחרים לשיר שני שירים: "אל אל ישראל" ו"עם ישראל חי".
השילוב שהולך היום הוא: שירי כדורגל, התפרעויות בחוף ופטריוטיות מעושה.

משל, כבר אמרתי?

מרד ללא סיבה. תמיד היה, תמיד יהיה (ג'יימס דין מתוך הסרט "מרד הנעורים", 1955).
מרד ללא סיבה. תמיד היה, תמיד יהיה (ג'יימס דין מתוך הסרט "מרד הנעורים", 1955).

גבר לבן

גבר לבן.

ככה קוראים למודי בר און ב"הארץ"
לא, נגיד, "חיפאי שנון" או "דוקומנטריסט חובב ספורט".
זה מה שהוא, ההורים שלו נולדו באירופה, וליד מפשעתו מבצבץ זוג אשכים.
—-
וזוהי תמצית הגזענות: אשפוט אותך על פי מה שאתה, לא על פי מי שאתה.

—–
זה אמנם מגוחך ששמי אחד קורא לשמי אחר: לבן, אפילו קצת אירוני שגואל פינטו וענת סרגוסטי המאוד בהירים מטיחים אשמה כזאת.
אבל ככה זה. לוקחים קצת מלקולם איקס, מערבבים עם פוליטיקת זהויות בניחוח סורבון, והופה – תבשיל הפיגולים הגזעני מקבל ארומה לאנשים חושבים.

גבר לבן לא יכול!
גבר לבן לא יכול!

ולא משנה מה יעשה אותו גבר לבן.  הוא גבר, והוא לבן. לא תסריטאי החמישייה הקאמרית, לא האיש שגרם לנו להתאהב בליגת האלופות, לא יוצר "הכל אנשים", "כביש 90", "תל אביב-יפו". את הרזומה שלו הוא סיים כשהוא נולד.