פריחת הנחליאלי

להלן תקציר שידורי הסתיו הקרב ובא:

גלגל"צ: כמה יפה פריחת הנחליאלי. רשת ג: גשם של בנזין, גשם של אלי לוזון, גשם של מאיר בנאי. ידיעות אחרונות: ישראל במבול, ישראל היום: ישראל בשיטפון, נחל לכיש עולה על גדותיו, חצבים פורחים או או או, כתבנו בצפון מודד את מפלס הכנרת, המילה האחרונה: עירית בעד שעון חורף, קובי בעד שעון קיץ, גשר צאלים, הפסקת חשמל בכפר סבא, כתבנו בדרום ליד נחל שוצף, כביש ים המלח לסירוגין, נחל לכיש עולה על גדותיו, זה הסתיו עם הענן, ממערכת בקרת הרמזורים נמסר, סעו בזהירות, גשם בעתו, גשם גשם בוא, גשם של בנזין, גשם צאלים, אמצו נחליאלי, לטפו צאלים, כתבנו בשרון עם תדיאור, כתבנו בלכיש עם רפסודה. ישראל היום: ישראל נרטבת, ידיעות אחרונות: ישראל נשפכת, אובך אובך בוא, רמה ברומטרית, בקרת רמזורים, גשם בעתו, עירית בעד שמש, קובי בעד אובך, נשבר השרב, מבול, גשר צאלים, כתבנו בלכיש נסגר לתנועה, נחל לכיש עולה על ים המלח, החשמל בכפר סבא עובר לבנזין, גשר צאלים בעיתו, אין רמזורים בנחל לכיש! עירית בעד קובי, קובי בעד נחליאלים.

מודעות פרסומת

אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים

קוראיי הנאמנים זוכרים איך השמצתי את האביב. טוב, זה היה באביב. היום אנחנו בקיץ. וקיץ, יש כאן בשפע, וקיץ זה הכי ישראל שיש.

הרי אני, בשפלת החוף, חש את חום יולי אוגוסט כמדי שנה, כמי שמבושל בסיר מרק אפונה מבעבע (בני מזל הם ידידיי ההרריים שזוכים לאקלים של מייבש שיער אינסופי). וכמו תמיד אני נמלט בשאריות כוחותיי לבריכה, לים, או לכל מתחם ממוזג שהוא.
זה נורא, אבל ולא מדובר רק בקיטורי אקלים שנתיים – קיץ בישראל הוא לא רק עונה, הוא גם הלך רוח.

בקיץ לא רק התלמידים יוצאים ל"חופש הגדול", אלא גם האינלטקט. התופעה המוזרה הזו משתקפת בנתוני האלימות, תאונות הדרכים והנורא מכל – בהצלחת להיטי פופ לטיני קליטים. מלחמות ישראל, מששת הימים ועד לצוק איתן, פרצו בקיץ. לא חושבים, מרגישים, מתלהטים, קיץ על החוף על החוף על הקיץ, מתפרעים. בעל הבית השתגע. קרחנה. קיץ.

והשנה הקיץ הגיע בדיוק בזמן. השלטון שלנו קייצי במיוחד, מאמץ אותו בחום. הטוקבקים לוהטים, שנאת אנשי הקור, האירופאים ברוחם, הסגרירים והחיוורים בולטת עכשיו. השילוש הקדוש הוא: חם, ים, עם.

ואני, מה אני? אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים, כפי ששרו פה מזמן, מתחבא במזגן, מזיע מחום ומפחד שמא תפרוץ פה מלחמה חדשה, או גרוע יותר – מריקוד למבדה סוער.

אין לנו אביב

אין דרך קלה לומר את זה. אני מצטער.  אין לנו אביב.
אנחנו חיים בין אסיה לאפריקה, על סף המדבר. העונה הזאת לא שלנו.

וזה לא פייר, כי אנחנו כל כך אוהבים את האביב. עד כדי כך שאנחנו קוראים לילדינו  אביב, אביבה ואביבית, ולא מפסיקים לשיר על זאת שתשוב בחזרה,  וכל הדינגה דינגה דינג הזה.

אני יודע, תל אביב, ורמת אביב, וכפר אביב, וגני אביב, וסביוני האביבים מזרח. יודע. אבל אין. פשוט אין. עונה נהדרת, עונה נעדרת.
יש מעט ימי חסד של סוף חורף. אשכולית שתלוייה עדיין בין החורף והקיץ. הארץ האביונה שלנו, פורחת בערך שבעה ימים, וזהו.

אנחנו אוהבי את האביב, וזה מה שחשוב. אנחנו מדחיקים את פורים הגשום עם התחפושות שנרטבו, ואת האובך הכבד שטינף לנו את הנקיונות לפסח. אנחנו מעדיפים לעלעל בתמונות שלנו מחייכים ומאושרים  מאפריל שעבר, כמו פרומו טוב לתכנית מחורבנת.  אח, איזה טיול זה היה! איך הצפון לבלב (אי תנועה בצומת מגידו), הגלבוע היה מנוקד (מצאנו ארבעה אירוסים בהר שאול. מזל, כי הם פורחים שלושה ימים בשנה), והדרום נצבע אדום (בתרונות משהו, כמה כלניות בתפזורת). לא נזכור את מזג האוויר באותו הטיול: שרב, אובך, טיפות גדולות ומלוכלות של גשם, או שילוב של שלושתם, או את הנוף הבז' שנגלה לנו מהמכונית בדרך.

אנחנו רוצים גם! אני רוצים להיות כמו המקובלים במערב! אירופה, אמריקה, פריחת הדובדבן ביפן. תנו לנו את המון בלאן מפשיר, פרימוורה בקימורי טוסקנה, עלווה שלווה סטייל ניו אינגלנד, סלסולי יודלים בעמקים מוריקים כמו בפרסומת של יוגורט מולר. זה לא פייר.

אל חשש,  לא ניתן לאקלים הבוגדני לנצח. אנחנו עם קשה עורף, ואין "לא יכול אביב", אלא רק "לא רוצה אביב". את קדחת השחת נדחוף לתחת,  והחררה לא תרפה את ידינו. אז בואו לטייל! לא לשכוח להצטייד בכובע, קרם הגנה, מטריה ושכנוע עצמי עמוק במיוחד.
חג אביב שמח.