חלום אולימפי

הלילה בחלומי לבשתי חלוק מגבת לבן עם לוגו של יערות הכרמל ספא, וחיכיתי שיקראו בשמי.
והכרוז גמגם קצת, עד שלבסוף התפשר וקרא לי: YACHAD!' ואני, כלומר יחד (במילרע), עליתי לזירה ונעמדתי על המזרן. והמתחרה מולי היה לוחם סומו יפני שמן במיוחד, ונחיריו פלטו עשן כאילו היה דרקון, והוא סינן כלפיי קללות ביפנית שלא הבנתי (חוץ ממשהו על בי די אס), ואני השמטתי את מבטי. והקהל זעק: "אל אל ישראל", וקרא בשמי: "יחד, יחד" (במילרע), ואני נבהלתי מאוד, משום שאין לי מושג מה עושים בג'ודו, והקהל ממש רוצה הצלחה. תירגע, אמרתי לעצמי, יש פה מזרן, עשה מה שאתה יודע לעשות עם מזרנים. לכן נשכבתי על המזרן ועצמתי עיניים.
מסתבר שזה היה מהלך מנצח, משום שהכרוז צעק AND THE WINNER IS YACHAD, והקהל הריע. קמתי מהמזרן והנפתי את ידיי למעלה. ראש הממשלה התקשר לברך, והודיע כי הוא יפעל לשנות את שמם של צומת אחיהוד וצומת עמיעד לשמי, והודיתי לו מאוד.
ומירי נבו רצה אליי מתנשפת מעט, ושאלה אותי מה התחושות שלי. ועניתי לה שהתחושות מדהימות. ומירי סיכמה: אם כן התחושות מדהימות. אתה המדהים של כולנו.
והקהל צהל יותר ויותר, ואני, מתוך השתחצנות, נשכבתי על המזרן וחזרתי לישון.

מודעות פרסומת

איפון בלוז

מדינה שלמה עצרה את נשמתה. אבל כבד ירד על כולנו כששגיא מוקי לא הצליח להשיג את המדליה הנכספת.
שגיא מוקי הוא ספורטאי נפלא. הלוואי והיה זוכה במדליה כלשהי. חבל.
ובאמת, כולנו חפויי ראש – לו רק היה תופס את השרוול השמאלי של הגרוזיני וגורם לו לעונש. רק אם היה עושה איזה איפון, או לפחות יוקון או וואזארי או טמגוצ'י או פיקצ'ו, או כל משהו אחר שנשמע כמו דגם של משאית איסוזו, והיינו גאים. אבל לא.
טוב הגרוזיני טוב, לא כמו המונגולי, אבל טוב. כל הכבוד לו, הוא ניצח את הגרמני שהיה סגן אלוף מדינת סקסוניה לשנת 2013, ואת האמריקני הזה שיש לו שם של פיאצה ברומא, והוא נתן שואו מצוין עם הקרטה שלו שם עם החלוק על המזרן, והוא עוד היה פצוע, ורק עוד איזה מנגה, נגסקי, סשימי או סוקיאקי בבית הניחומים שבסוף לא ניחם, והכל היה נראה אחרת.

אין לי מושג מה כתבתי, כמו מליוני הישראלים שעצרו את נשימתם אל מול ספורט שהם לא מבינים בו כלום, מחזיקים אצבעות לאדם שלא שמעו על אודותיו מעולם, ומקווים שיקרה משהו חיובי, אותו הם לא יזהו ממילא.
הרי הספורט היא בית הניחומים הלאומי שלנו, אומה מושמצת וחבוטה, וגם בו הפסדנו.

כבודנו הלאומי תלוי כעת בנבחרת ההתעמלות האמנותית, כלומר הדבר הזה שבו מעניקים ניקוד שרירותי על מחול בלווית סרטים וחישוקים. הלוואי ויהיה שם איזה וואזארי, או צוקהרה משולשת. אם גם שם ניכשל, נוכל לסגור את המדינה.

אתמול מת ספורטאי ענק

אתמול מת ספורטאי ענק.
ולא, אני לא מנסה להישמע מבין גדול באגרוף. אני לא. אני לא יכול לסבול אגרוף. זה ספורט אלים, איום ונורא. המתאגרפים האלה, לו היו מנהלים את ה"קרב" שלהם מחוץ לאצטדיון, היו ודאי נעצרים בעוון תקיפה. המנצח הוא זה שממוטט את המפסיד. כמה אכזרי, וההמון צוהל, שם כסף אם תמות או תמית. גלדיטורים מודרנים.

ולא, אני לא מנסה לשכנע שעלי היה הספורטאי הגדול ביותר בהיסטוריה, זו קביעה מטופשת שלא ניתנת להוכחה. יכול מאוד להיות שספורטאים כמו ליאו מסי, מייקל ג'ורדן, איאן ת'ורפ, טייגר וודס או רוז'ה פדרר כשרוניים ממנו. אבל מה זה חשוב, אתמול מת ספורטאי ענק.

ויש הרבה כוכבים גדולים, מתוחכמים ומרהיבים. כל העולם סוגד להם, ואז ממשיך הלאה לכוכב הבא. ככה זה, הכוכב דועך בגיל שלושים וחמש-ארבעים, ונולד במקומו כוכב חדש. הבנים שלי לא מבינים מדוע נוצצות לי העיניים כשאני מספר להם על מייקל ג'ורדן או מראדונה, כמו שילדיהם לא יעפעפו לרגע מסיפורי רונלדו נגד מסי. אבל מוחמד עלי הוא אל זמני. הוא מרגש גם אותי.

כי אתמול מת ספורטאי ענק, ולא ממש אכפת לי איזו סנוקרת הוא הכניס למי באיזה קרב בשנות השבעים. כי מוחמד עלי היה ענק מחוץ למגרש.
הוא ספורטאי שתיעל את הפרסום וההערצה למעשה פוליטי. אני בטוח שהוא הפסיד מזה לא מעט, איזה קמפיין לנעליים או לסכיני גילוח, קומם עליו ציבור מעריצים גדול, את הממסד הספורטיבי והפוליטי, אבל בכך הוא בידל את עצמו. הוא לא ייזכר כבדרן, אלא כספורטאי. ענק.

שמנמנולה בעורף האויב

קרין גורן פגעה בקודש קודשי הדת החדשה. עצם קיומה פוגע בכך.

היא מומחית לקינוחים, לפחמימות, למתוקים, היא בעצמה מתוקה. היא החטא הקדמון, היא אצבע בעיניהם של אנשי נבט החיטה, היא קצת מלאה, והיא מאושרת. היא כופרת.

אם תשימו לב לרצף הגידופים הנבזיים על המראה שלה, תוכלו להבחין שלא מדובר רק בדברי בלע סקסיסטיים, או בקללות ילדותיות, אלא בתוכחה.   מה זה המראה הרנסנסי הזה? שמנמנולה? בפריים טיים?

קרין גורן  לא ממש שמנה,  וגם אם כן – אז מה? גם אם היא הייתה רזה מדי,  היא הייתה חוטפת כי היא לא מתאימה לדיקטטורה החדשה. זה עולם ה"לייפסטייל" המעודכן שמוסר נפשו למד ה-BMI, ומחייב את כולנו להיות אצנים ממושמעים לשום מקום, וצמיתים מבוהלים  למען חיי הנצח.

גם גורן עצמה ודאי שמה לב לזעם הצדקני הזה, אחרת מדוע  היא טרחה לציין  במענה הנאה שלה, כי היא נוהגת להתעמל עם מאמן כושר? ואם היא לא מתעמלת, שלא תתעמל – מה זה בכלל ענייננו?

אבל זה לא יעזור. כי אותו "אורח חיים בריא" פלש מזמן לפרטיות שלנו. היום חשוב להיראות טוב, חשוב להרגיש טוב, חשוב לאכול טוב. אבל התכונה הפשוטה, הלא טרנדית, הלא תועלתנית נשכחה: להיות  טוב.

 

 

מרוץ מסטוליצה

אוהבים ספורט? נהנים לנקום בתל אביבים? רוצים להשוויץ בשעון הדופק מנדף הזיעה החדש שלכם?
הקדימו להירשם למירוץ מסטוליצה* תל אביב לאופני כושר!
הזינוק בשעה 03:45 בכיכר דיזנגוף, משם יצא מסע מאתגר על אופני הכושר. סיום – כיכר דיזנגוף.
(כיכר דיזנגוף תיסגר לתנועה לסירוגין).
*בחסות – מסטוליצה וודקה המיוצרת מתפוחי אדמה טבעיים. מסטוליצה וודקה מקדמת אורח חיים בריא. חפשו בגוגל "מסטוליצה בריאות" ומצאו מתכוני וודקה בריאים להתפתחות ילדיכם. מסטוליצה – בדרך הבריאות.

bike

צילום buzfeed.com

על הריצה

איך הריצה, ספורט פרימיטיבי שדורש רק זוג רגליים, הפך לטרנד עשיר ודורסני?

ריצה, איך נאמר בעדינות, היא הספורט הפרימיטיבי ביותר.

לשם מימושו יש צורך רק בשתי רגליים וזהו.

האדם הקדמון ידע לרוץ, קופים רצים, עכברים רצים, אפילו דינוזאורים רצו. בסיסי.

לריצה אין כללים, היא לא תחומה בזמן או תוצאה, אין בה חשיבה, אין עבודת צוות. היא לא דורשת עזרים כמו כדור, מים, משקולות, מגרש. כלום. היא מונוטונית, משעממת לביצוע ומשעממת לצפייה. זוג רגליים מתרומם מעל הקרקע, כל רגל בתורה. וזו כל התורה.

אבל ריצה הפכה לטרנד. וטרנד, הוא הזדמנות עסקית. השלב הראשון הוא הפיכת האצן החובב מאיש עם זוג רגליים לאיש עתיר אקססוריז. אם תראו אדם רץ סתם כך, מה תחשבו עליו? נמלט? רודף? ממהר?

לא אצל האצן הממותג, זה שנראה כמו צוללן:

בגדיו מנדפי זיעה, עשויים סיבי פלוטוניום אווירודינמיים (עודפי יצור של נאס"א!), נעליו מלאות בכריות ג'ל, בבולמי זעזועים מבית למבורגיני, הוא לוגם (כשמסתכלים עליו) משקה איזוטוני, הוא בולס חלבון איזוטרי, כולו יונים שליליים ומשקאות אנרגייה חיובית. שעונו כולל מד דופק, מד מהירות, מד חום, מד CO2, מד BMI, ובעיקר – מד פוזה.

אפליקציות ללא סוף, שתפו בפייסבוק: "רצתי 9.432 ק"מ ב-59.76 דקות! הנה המסלול: מבן גוריון פניתי ימינה להרצל!. והנה – סטיקר לג'יפ: 42.2 שאפו.

 טייטס

 

גברים בטייטס.

 

לא די באקססוריז. כדי להשריש טרנד, הוא חייב ערכים. לשם כך גוייס האח הרוחני של הצרכנות, הלא הוא הניו אייג'. מתפקידו להפוך את הספורט חסר הפשר הזה ל"אתגר ההתמדה", "המלחמה למען היעד". מי שרץ הופך לאדם טוב יותר, לאדם חזק, לשובר גבולות, רצת 21? רוץ 42. רצת 42? לך לאיש הברזל, לאיש הפלטינה, השתתף ב"חוצה ישראל", "בחוצה אירופה" במרתון הטרנס גלקטי, אתה פורץ דרך. אין עליך. אתה לא מרים את רגליך (מבית נאס"א!), אתה רוח האדם.

ועכשיו אפשר להמשיך את הבלוף, והפעם בפעולה חברתית.

קבוצות הריצה הן דבר קצת מופרך. אני לא יכול להבין מדוע אנשים ירצו לשהות אלה במחיצת אלה בעודם מזיעים, חסרי אוויר, סובלים משפשפות ויבלות, סמוקים ממאמץ, ועוד כשלכל אחד קצב ריצה שונה, אבל זה עובד. בכל מקום עבודה, לכל מרכז קהילתי, תחת כל ספסל בפארק, ומעל כל אבן משולבת בטיילת. הם רצים, הן רצות. בצרורות.

גם ארגוני ההתנדבות המשוועים לכסף ותשומת לב נכנסים לעניין. הפנינג ערכי: מרוץ למען חיילים חולי פלטפוס, מרתון השלבקת החוגרת. במה הריצה, אקט אנוכי מטבעו, תורמת לעניין?

 

ואז מגיעה ההשתלטות לשיאה, זו שפולשת גם למרחב הציבורי, של כולם.

ראשי העיר (בשת"פ עם ענק סלולר או חברת ממתקים) נוהגים לחסום את עריהם. זה יופי לפי אר, אבל קצת פחות לילדים שלא יכולים ללכת לבית הספר, לחולים שדרכם לבית החולים חסומה, לתושבים הרגילים שאוהבים לשוטט להם בנחת ביום שישי ובכלל – לזן הנכחד שמעדיף ללכת או לנסוע.

מילא ביומיום, בהם האצנים (וקרוביהם – רוכבי האופניים) השלימו השתלטות עוינת על הפארקים, הטיילות והמדרכות, אלה שאין להם סבלנות לאנשים עומדים, מטיילים או משוטטים, משל היו סוסיתא באמצע כביש שש, כאן המרתונים האלה מפקיעים את העיר לחלוטין.


אני לא מתנגד לריצה. זה ספורט, זה מרזה, זה כיף לאנשים מסויימים, אבל רגע לפני שאתם נרשמים בהתלהבות גרופית ל"מרתון" העירוני הבא, משלמים מאות שקלים ל"הפנינג", מוכיחים דבקות במשימה או משהו, ושותים לאות ניצחון מהמשקה האיזוטרי שלכם בקו הסיום (שיתוייג לפייסבוק), עצרו רגע.

ואז תיזכרו שכדי לרוץ צריך רק זוג רגליים.

להמשיך לקרוא על הריצה