נערי המים

שלשום, בעולם המקביל, במהלך טקס פרסי אופיר, עלתה השרה רגב לנאום.
והשרה עלתה, כהרגלה, חציה מחודדים וירתה פריפריות והגמוניות לכל עבר, אבל שם, בעולם המקביל, לא עלה רחש. כלום.
והיא קראה לפטר את ראשי הקרן, וקרן מור הרימה ראש לרגע. זה לא עלייך, הרגיע אותה מנשה נוי, וקרן שבה לבהות. והשרה רגב, מאוכזבת מחוסר שיתוף הפעולה עלתה אוקטבה, ודרשה בתוקף לשיר את התקווה בתחילת כל הקרנת סרט, והקהל לא ענה. לפתע נשמעה מחיאת כף אחת. מה? שאל מוני מושנוב, היה פה איזה יתוש. פספסתי אותו. והשרה הניפה דגל ישראל ענקי ורצה אתו לאורכה ורוחבה של הבמה, עד שששון גבאי צעק: "יש!". וכשהקהל הביט בו מופתע הוא התנצל, פשוט מצאתי את הפוקימון ההוא. וליא קניג בדיוק פקחה עין כשהשרה רגב קיללה את הקהל במרוקאית ועצמה אותה מיד אחר כך.
השרה המשיכה: שייפול עליכם בום, שתיחנקו מפרופס, שנערת מים תטביע אתכם!
פעם נערת מים באמת הטביעה אותי, מלמל ליאור אשכנזי לעתונאי שישב לידו. אבל יתר הקהל מילא פיו מים. שתק. אתם איחסה. פויה, שמאלנים, עמלק! די כבר! תענו לי, היה לנו הסכם, לא? אני נבנית עליכם, ואתם נבנים עליי, למה אתם שותקים? וברגע הזה היא החלה לפרוץ בבכי, וירדה מהבמה בבושת פנים.
השקט נשמר. מה אני אעשה עכשיו? יבבה ליועץ התקשורת שלה. אל תדאגי, מירי, אמר לה והגיש לה ממחטה, נמצא משהו עד שבוע הספר.

מודעות פרסומת

על האחווה

על הסערה זוטא החדשה שנחתה עלינו עט השר יריב לוין כמוצא שלל רב (או חטיף חלווה).
מי שלא מקבל אותנו כפי שאנחנו, ומי שמנסה לזרוע ולהעביר קווים בתוכנו, לא ראוי שנפרנס אותו, ולא נאפשר לו להגיע לכאן, אמר השר לגל"צ הערב (דקה 3:20).
מילים כדורבנות. ואני מצדיק אותו לחלוטין.

ובכלל, צריך להוקיע את כל מי שלא מקבל אותנו כפי שאנחנו,. למשל חברך למפלגה, מיקי זוהר, שלא מקבל חילונים, או ראש הממשלה שלך, מהמפלגה שלך, שהוא גם ראש הממשלה שלי שהכריז ששכחתי מה זה להיות יהודי, או מי שמנסה להעביר קווים בתוכנו כמו השרה רגב, גם היא חלק ממפלגתך שלא ממש משתגעת על אשכנזים. ועוד לא דיברנו על היחס שלכם לאלה שנעים לקלפיות.

אז עזוב, כבוד השר, אלה בלגים שהחלווה שלנו לא באה להם בטוב. קח אתה קצת מהאחווה הזו, וחלק אחווה לחבריך במפלגה. אחווה היא לא רק חלבה.

2016 – טור אורח

2016 מתארחת כאן. זו הפעם הראשונה שאני מאפשר למישהו אחר לכתוב בחוכמולוק. אמרתי לה שאם בוער לה להגיד משהו,  שתפתח לעצמה בלוג. אבל היא ביקשה ממש יפה, אמרה שבוער לה, שכואב לה, שהיא חייבת להוציא את זה איפשהו, שכולם רבים עם כולם פה, ואף אחד לא מתייחס אליה. תן לי לדבר, לפחות בבלוג הנידח שלך. נו טוב, הסכמתי. בבקשה, 2016, דברי:

שלום לכל הקוראים, אני 2016, ואני כותבת כי כואב לי. אני יכולה להעיד שהשנים שקדמו לי מתו. תאמינו לי, אני שנה ואני יודעת, גם אני אמות בעוד כמה חודשים, אבל בינתיים אני כאן, אז תקשיבו לי, בבקשה.

פתאום כולם מנסים להחיות את אמותיי המתות. ניחוחות של די די טי באוויר, עלבונות של מהגרים ניתזים לכל עבר, אורשרים ורגבים ורוטנברגים וקשתות שצבועות בצבע אחד, וקשישים מרירים (שנשמעים כמו ערסים כועסים), וערספואטים כועסים (שנשמעים כמו קשישים מרירים) משניאים, מקטבים, מדירים, וממפים את האנשים שחיים כאן.
עצמותיה של 1948 עוברות נסיונות החייאה שוב ושוב, אבל מי יכול להחיות עצמות יבשות? אולי רק יחזקאל (אבל גם הוא מת מזמן).

בומבה של נביא, אבל יבש.
בומבה של נביא, אבל יבש.

אני לא רוצה לקלל, אבל אתם יודעים מיהם אנשים הניזונים ממתים, ואיך קוראים לאנשים החושקים במתים. טוב, כל אחד והתחביבים שלו. אבל אני כאן, ואני חיה, ואני צריכה אתכם. בבטני צומחת 2017, היא תיוולד בחורף הקרוב, איזו בשורה מחכה לה?

בקול חנוק אני קוראת לכם, הניחו לעצמות. אני כאן, ואני מציעה לכם את חכמת כל השנים הקודמות, את כל התרבויות, האמונות והטעמים. למדו מהטעויות, הבינו שבני אדם לא יכולים להיות מותכים לכור אחד, אבל הם גם לא צריכים להגביל את עצמם לשיוך הגזעי שלהם.

אני 2016 ואני חיה כאן בישראל, ביניכם, בנקודה הקטנה הזאת שמחברת שלוש יבשות, שני עמים ושבעים עדות. אני כמו אסטנבול, אני כמו אתונה, למען השם, אני ירושלים! אני מכילה את הכל. העושר התרבותי שלי טוב לכולם. התערבבו, הכירו , שלבו, מזגו את הטעמים, זה כדאי, זה מהנה, זה קרנבל, הניחו לעבר, הקשיבו להווה למען העתיד.

תודה.

זכרונות ילדות מבאר שבע

מירי רגב החזירה אותי לילדותי בשכונה ג', בין שכונה ב' לשכונה ד'.

היו אלה ימים קשים, אבל מלאים בתרבות. לכולנו היו תקליט של ג'ו עמר, אבל שמענו רק שני שירים שלו: הו ברצלונה, ברצלונה זה למה אנחנו ספרדים, ושלום לבן דודי, למה אנחנו מסורתיים. אה, וגם שרנו סידי חביבי במימונה, ואבל זה רק שהאשכנטוזים היו באים לאכול ספינג'ים ומופלטות.

לא אשכח איך הגיעו יבגני אוניינגין והעוזר שלו, ורתר הצעיר ממועצת הפועלים לגנוב לנו קרקעות, והיינו לובשים תרבושים ומוחאים כפיים בשביל האותנטיות. כשהיו הולכים היינו מכבים וחוזרים לשמוע ברצלונה, ברצלונה.

יום אחד, האבא של אפללו משכונה ו', שהיה עובד אצל האחים קראמאזוב האכזריים מהקיבוץ בלהעלות ולהוריד שקי חול היה שר את אינתא עומרי, זה היה ממלא לו את כל היום בתרבות, למה זה שיר ארוך.

וספרים – לא היה לנו זמן לקרוא, זה למה הווזווזים קראו לשכונות שלנו באותיות. שנלמד.