2016 – טור אורח

2016 מתארחת כאן. זו הפעם הראשונה שאני מאפשר למישהו אחר לכתוב בחוכמולוק. אמרתי לה שאם בוער לה להגיד משהו,  שתפתח לעצמה בלוג. אבל היא ביקשה ממש יפה, אמרה שבוער לה, שכואב לה, שהיא חייבת להוציא את זה איפשהו, שכולם רבים עם כולם פה, ואף אחד לא מתייחס אליה. תן לי לדבר, לפחות בבלוג הנידח שלך. נו טוב, הסכמתי. בבקשה, 2016, דברי:

שלום לכל הקוראים, אני 2016, ואני כותבת כי כואב לי. אני יכולה להעיד שהשנים שקדמו לי מתו. תאמינו לי, אני שנה ואני יודעת, גם אני אמות בעוד כמה חודשים, אבל בינתיים אני כאן, אז תקשיבו לי, בבקשה.

פתאום כולם מנסים להחיות את אמותיי המתות. ניחוחות של די די טי באוויר, עלבונות של מהגרים ניתזים לכל עבר, אורשרים ורגבים ורוטנברגים וקשתות שצבועות בצבע אחד, וקשישים מרירים (שנשמעים כמו ערסים כועסים), וערספואטים כועסים (שנשמעים כמו קשישים מרירים) משניאים, מקטבים, מדירים, וממפים את האנשים שחיים כאן.
עצמותיה של 1948 עוברות נסיונות החייאה שוב ושוב, אבל מי יכול להחיות עצמות יבשות? אולי רק יחזקאל (אבל גם הוא מת מזמן).

בומבה של נביא, אבל יבש.
בומבה של נביא, אבל יבש.

אני לא רוצה לקלל, אבל אתם יודעים מיהם אנשים הניזונים ממתים, ואיך קוראים לאנשים החושקים במתים. טוב, כל אחד והתחביבים שלו. אבל אני כאן, ואני חיה, ואני צריכה אתכם. בבטני צומחת 2017, היא תיוולד בחורף הקרוב, איזו בשורה מחכה לה?

בקול חנוק אני קוראת לכם, הניחו לעצמות. אני כאן, ואני מציעה לכם את חכמת כל השנים הקודמות, את כל התרבויות, האמונות והטעמים. למדו מהטעויות, הבינו שבני אדם לא יכולים להיות מותכים לכור אחד, אבל הם גם לא צריכים להגביל את עצמם לשיוך הגזעי שלהם.

אני 2016 ואני חיה כאן בישראל, ביניכם, בנקודה הקטנה הזאת שמחברת שלוש יבשות, שני עמים ושבעים עדות. אני כמו אסטנבול, אני כמו אתונה, למען השם, אני ירושלים! אני מכילה את הכל. העושר התרבותי שלי טוב לכולם. התערבבו, הכירו , שלבו, מזגו את הטעמים, זה כדאי, זה מהנה, זה קרנבל, הניחו לעבר, הקשיבו להווה למען העתיד.

תודה.

מודעות פרסומת

זכרונות ילדות מבאר שבע

מירי רגב החזירה אותי לילדותי בשכונה ג', בין שכונה ב' לשכונה ד'.

היו אלה ימים קשים, אבל מלאים בתרבות. לכולנו היו תקליט של ג'ו עמר, אבל שמענו רק שני שירים שלו: הו ברצלונה, ברצלונה זה למה אנחנו ספרדים, ושלום לבן דודי, למה אנחנו מסורתיים. אה, וגם שרנו סידי חביבי במימונה, ואבל זה רק שהאשכנטוזים היו באים לאכול ספינג'ים ומופלטות.

לא אשכח איך הגיעו יבגני אוניינגין והעוזר שלו, ורתר הצעיר ממועצת הפועלים לגנוב לנו קרקעות, והיינו לובשים תרבושים ומוחאים כפיים בשביל האותנטיות. כשהיו הולכים היינו מכבים וחוזרים לשמוע ברצלונה, ברצלונה.

יום אחד, האבא של אפללו משכונה ו', שהיה עובד אצל האחים קראמאזוב האכזריים מהקיבוץ בלהעלות ולהוריד שקי חול היה שר את אינתא עומרי, זה היה ממלא לו את כל היום בתרבות, למה זה שיר ארוך.

וספרים – לא היה לנו זמן לקרוא, זה למה הווזווזים קראו לשכונות שלנו באותיות. שנלמד.

גבר לבן

גבר לבן.

ככה קוראים למודי בר און ב"הארץ"
לא, נגיד, "חיפאי שנון" או "דוקומנטריסט חובב ספורט".
זה מה שהוא, ההורים שלו נולדו באירופה, וליד מפשעתו מבצבץ זוג אשכים.
—-
וזוהי תמצית הגזענות: אשפוט אותך על פי מה שאתה, לא על פי מי שאתה.

—–
זה אמנם מגוחך ששמי אחד קורא לשמי אחר: לבן, אפילו קצת אירוני שגואל פינטו וענת סרגוסטי המאוד בהירים מטיחים אשמה כזאת.
אבל ככה זה. לוקחים קצת מלקולם איקס, מערבבים עם פוליטיקת זהויות בניחוח סורבון, והופה – תבשיל הפיגולים הגזעני מקבל ארומה לאנשים חושבים.

גבר לבן לא יכול!
גבר לבן לא יכול!

ולא משנה מה יעשה אותו גבר לבן.  הוא גבר, והוא לבן. לא תסריטאי החמישייה הקאמרית, לא האיש שגרם לנו להתאהב בליגת האלופות, לא יוצר "הכל אנשים", "כביש 90", "תל אביב-יפו". את הרזומה שלו הוא סיים כשהוא נולד.