מפגשים אנטישמיים בלונדון

טוב, לאחר אזהרת המסע הגענו ללונדון דרוכים. האנטישמים בכל פינה, ואכן נכונו לנו מפגשים קשים כנציגי העם הנבחר בלב המאפליה העוינת.

1.
הפיות הפעורים שלנו הסגירו את מוצאינו, בשעת ערב לא מאוד מאוחרת במסעדה האיטלקית בארלז קורט. על הקיר היה קולאז' של עטיפות תקליטים משנות השבעים: ת'ין ליזי, אום כולתום וגם אריאל זילבר וגבי שושן. המלצר ההודי, שקלט אותנו, ניגש אלינו וירה: "ככה ככה", "משהו משהו", "מה נשמע אחי" וזרח בחיוך מנצח. כששילמנו הוא אמר לנו "תודה יופי", והלך להגיש לזניה לזוג הסיני שהמתין בסבלנות.

לונדוןשושן

2.
ביום היא נינוחה וברנז'אית משהו, אבל בערב סוהו מוזרה, סליזית וגם ממגנטת. וכשבחרנו לשבת דווקא בחוץ בבראסרי ברחוב דין, הבילוי האמיתי היה צפייה בעוברים והשבים. מצליחנים צעירים בלוק נדלניסטי חנוט נתקלו בכמה פאנקיסטים מזדקנים עטורי קעקועים וכרסי בירה. זה נגמר, כמו תמיד, ב-SORRY בריטי. דיוות דראג צחקקו לקראת להקת נערים קולניים עתירי הורמונים, זוג אוהבות בחליפת מלחים צעד בגו מורם אל אחד הבארים באולד קומפטון. הן ליוו בחצי חיוך חבורת ברנשים וחתיכות, כבני שלושים, כולם בטוקסידו, מגבעת וסיגר לא דלוק, בדרכם אל תיאטראות הווסט אנד, ומאחוריהם לפניהם ומצדדיהם קבצנים מיומנים ניסו את מזלם.
אחד מהם, שחור כמו פחם ורזה כמו גפרור, בחליפה (מטונפת) וכובע (מרופט), פנה אלינו. אתה צריך להתחתן איתה, אמר לי במבטא אוקספורדי מפתיע, היא יפהפייה. אנחנו נשואים, חייכתי. מאיפה אתם? ישראל. או, זה חלק מרתק בעולם, אמר בהתלהבות מעושה. הנהנו שנינו. אם תוכלו לתת לי כמה פני עבור ה"ביג אישיו", אודה לכם. הוא הוא הסיר את כובעו, וקיבל, למרות שלא הבנתי מהו האישיו הגדול.

3.
מוכר הטישרטס הטורקי בקמדן לוק התאפק שלא לחבק אותי, ולכן הסתפק בלחיצת היד מהסוג הלבבי ביותר: שתי ידיו לחצו מאוד את יד ימין שלי. איי לאב יזראל. ולאחר שמיצינו ענייני פוליקה, מהפכות כושלות וארדואן, הוא ביקש ממני טובה. מה זה "שגיא" בעברית? זה השם של הבוס הישראלי שלי. והוא נחמד ולא סנוב. הסברתי לו ששגיא זה גבוה, והטורקי כמעט השתנק: הבוס שלי מאוד נמוך. קטן כזה, סימון עם האצבע, אבל מה? לא סנוב בכלל.

4.
השמש יצאה בריג'נט פארק, ונתנו מנוחה לרגליים בספסל נחמד על גשרון מול האגם המלאכותי. הציפורים צייצו והברווזים שחו לידינו. ג'נטלמן כבן שבעים בחליפה אלגנטית פנה אלינו בעברית שבורה. עיניו היו גדולות וכחולות, וממחטת משי בצבצה מכיס המקטורן שלו. הוא לא היה יכול שלא לשים לב לעברית שלנו. הוא היה בארץ בדיוק כשפרצה מלחמת ששת הימים. הוא זוכר שזה היה קצר. הוא אוהב את ישראל, תומך בשלום עכשיו. דיברנו על ביבי ועל החרדים, ועל הפחד המוזר שתוקף את הישראלים בכל מקום. ככה לא יהיה לכם טוב, חבל. גולדה מאיר אמרה פעם משהו על שני מליון יהודים עם שלושה מליון דיעות, אפשר להפוך למשיגע עם כל האמוציות האלה בישראל. הוא סליסיטר, גר לא רחוק. פיצרוביה (ופיצרוביה הוא שם נהדר להגייה במבטא בריטי מכובד. גם סליסיטר). הוא הציג את אשתו, תאילנדית צעירה ממנו שהביטה בו בעיניים כלות. לימדתי אותה כמה מילים בעברית. תגידי משהו. "שנה טובה" היא אמרה לנו בחיוך מבוייש, ואמא ברווזה וחמשת גוזליה חלפו על פנינו בשאננות.

לונדון ברווז

מודעות פרסומת

אזהרת מסע

מטה הלוחמה בטרור מזהיר:
בנסיעות למערב אירופה יש להיזהר. יש שם אנטישימים. הימנעו ממגע עם אנשים בעלי מראה שמי מזרח תיכוני (חוץ מעצמכם). אל תלכו עם שרשראות חי, מגני דויד וחולצות סוף מסלול, אתם עלולים להיתקל באלימות מצד משטרת האופנה. יש להיזהר מהרי געש, מצונאמי, מעשן אגזוזים, מרכבות. רכבות זה נורא. רכבות זה נאצים. אל תתפתו למזללות KEBAB. זה ערבים. זהירות משווקים, מקניונים, ממלכודות תיירים. מסתובבים שם אנטישמים. המטה מדגיש: כולם אנטישמים. כולם. הם קמים עם היטלר והולכים לישון עם אסד. בנסיעה במוניות הימנעו משיחות עם הנהג על ביבי. הוא לא יודע מי זה. התרחקו ממקומות הומים, מיונים הומיות, מניצים הומנים, ומאמנים מנוצים. הם אנטישמים. היזהרו מאנטישמים. כולם אנטישמים. אל תזכירו שאתם שמים, אל תזכירו שאתם. הימנעו ממבטא. פשוט הימנעו. הימנעו. אנו חוזרים – הימנעו.

יאללה, לונדון מחר, תיזהרי את. אנחנו באים.

אצל הדודה והדוד

סוזי וסיימון

לתמונה הזאת, שפורסמה במדור הרכילות של ה-daily mail הבריטי במרץ שעבר, הגעתי במקרה.
וואו, חייכתי, הנה הדודה והדוד האהובים עליי, מלונדון. מחובקים באיזה אירוע משותף. בני שישים, והם נראים בני שישים (טוב, הם לא אמריקאים למזלנו). סיימון לה בון, עדיין עם ז'קט לבן ותספורת עדכנית בחצי חיוך סטייל שלומי שבת, וסוזי, המופרעת החביבה עליי, גיבורת ילדותי, עכשיו עם תלמים דקים של קמטים בלחייה השקועות. הם נראים בריאים, ומרוצים. בני אדם. בני שישים. אחלה אחלה.

וחברים?! מה נער הזוהר ונערת האופל עושים ביחד?
תמיד דמיינתי אותם אויבים בדם. מה לאיש ששר על ילדות מהסרטים, ולאישה ששרה על ילדות מתוסבכות, סגולות וצביות?
אולי אלה התניות טינאייג'ר שלי: הסטייליסטים נגד הפאנקיסטים, יכול להיות שכל זה היה בלוף, וכל הבריטים בני השישים חברים אלה של אלה: ניק קרשאו יוצא לקאפ אוף טי עם אלביס קוסטלו (ועוד בצ'לסי!), וחברי הקלאש, אלה ששרדו, יושבים בבריקסטון בלי שום אקדח, יורדים על סושי עם חברי ABC, ופול יאנג וג'וני רוטן, ורוברט סמית' והווארד ג'ונס וג'ורג' מייקל, וכולם מקנחים בבדיחה גסה על צלחת גיוזה וצ'אי מסאללה.
וכל מלחמת התרבות הזאת מארץ אחרת ועשור אחר היו הברקה שיווקית.

יכול להיות שתפסתי אותם על חם – הדודה (שמספרים עליה שהלכה עם מוהיקן!), והדוד (עם השביל באמצע הכי מושקע אי פעם), מחייכים אלי מהז'ורנלים, ופונים אליי אישית – יאללה אתה, ההוא מהמידל איסט, תקליל קצת (כלומר סיימון קורא לי להיות תל אביבי בעוד שסוזי קוראת לי יתום חסר שיניים .)

הגיע הזמן שתתבגר כבר. עזוב שטויות, כולנו חברים. הכל פוזות.
(רק בבקשה, אל תגלה למוריסי, הוא יכעס.)