חלום אולימפי

הלילה בחלומי לבשתי חלוק מגבת לבן עם לוגו של יערות הכרמל ספא, וחיכיתי שיקראו בשמי.
והכרוז גמגם קצת, עד שלבסוף התפשר וקרא לי: YACHAD!' ואני, כלומר יחד (במילרע), עליתי לזירה ונעמדתי על המזרן. והמתחרה מולי היה לוחם סומו יפני שמן במיוחד, ונחיריו פלטו עשן כאילו היה דרקון, והוא סינן כלפיי קללות ביפנית שלא הבנתי (חוץ ממשהו על בי די אס), ואני השמטתי את מבטי. והקהל זעק: "אל אל ישראל", וקרא בשמי: "יחד, יחד" (במילרע), ואני נבהלתי מאוד, משום שאין לי מושג מה עושים בג'ודו, והקהל ממש רוצה הצלחה. תירגע, אמרתי לעצמי, יש פה מזרן, עשה מה שאתה יודע לעשות עם מזרנים. לכן נשכבתי על המזרן ועצמתי עיניים.
מסתבר שזה היה מהלך מנצח, משום שהכרוז צעק AND THE WINNER IS YACHAD, והקהל הריע. קמתי מהמזרן והנפתי את ידיי למעלה. ראש הממשלה התקשר לברך, והודיע כי הוא יפעל לשנות את שמם של צומת אחיהוד וצומת עמיעד לשמי, והודיתי לו מאוד.
ומירי נבו רצה אליי מתנשפת מעט, ושאלה אותי מה התחושות שלי. ועניתי לה שהתחושות מדהימות. ומירי סיכמה: אם כן התחושות מדהימות. אתה המדהים של כולנו.
והקהל צהל יותר ויותר, ואני, מתוך השתחצנות, נשכבתי על המזרן וחזרתי לישון.

מודעות פרסומת

החיים שלנו תותים

באמצע החלום, רמי קליינשטיין נעמד מול המיטה שלי.

תשמע בחור, אתה חייב להפסיק עם החלומות האלה. חם לי. אתה לא רואה שיש לי אש על הפנים? וקרן פלס, בקול ב', תהתה למה פינצ'רתי את הפז'ו 92 שלה.

אנחנו באמצע הקאמבק, רטן אמיר פיי גוטמן, למה כשאני עומד על צוק, אתה דוחף אותי אחורה? (חבריו ללהקה: מייקל, מייקל, מייקל ומייקל הנהנו בתיאום מרשים). גם אותי הוא דחף עד הקצה, צעקה דנה ברגר, ככה לא מתקדמים תוך כדי תנועה.

אתם מדברים? אתם יודעים איזה מביך זה לחיות בלי צד שמאל? התלונן ליאור נרקיס, גם כן חצי בן אדם. לפחות לך יש חצי, ענה לו שלומי שבת, אני בעצם כלום! ובחיאת, תפסיק עם הקטע הזה, אמר אייל גולן, אני רוצה לפהק, אז מה אם אני מאמין. אני עייף לפעמים. מותר לי! ולא, מקקים הם לא סוג של נחמה, התלוננה שרית חדד ודמעות בעיניה.

והם הלכו והתרבו: ריטה התלוננה על כך שהיא הפכה להיות ציפור בשבי, יגאל בשן העיר: הלוואי עליי שבי. לי הוא תקע ציפור בלב, ואני לא מצליח לנשום. ומשה פרץ כעס מאוד על הכוויות מהזיקוקים, וירדנה ארזי שהשמש עברה עליה הזדהתה איתו, ופאר טסי ביקש להפסיק להזמין לו פוך, וסיכם: איזה חום! וביקש בהזדמנות לשחרר את עמיר בניון שעצר מלכת.

די, חברים, תפסיקו להתלונן שקשה, אמר בחיוך מישהו, אין לנו זכות להתלונן, זה החלום שלו.

תגיד, שאל מיכה שטרית בעודו שולף מסמרים ונוצות מגופו, אתה לא הזמר הזה שאנחנו לא יודעים איך קוראים לו ששר על התותים?

זה אני! עכשיו קחו תותים ותגידו תודה על התורה! על מסי! על הכל!

ובעודם מקיאים את תותי השדה הרקובים, הודיתי להם, וגם הודעתי שזה החלום שלי, וששום פלייליסט לא ישפיע עליי.

הפרס

כשדן כנר הכריז כולם מחאו כפיים. הילדים צעקו "יש" ואשתי חיבקה אותי חזק. הזרקור עקב אחרי, צועד לאט לכיוון הבמה. אנשים מזדמנים שמעולם לא ראיתי צעקו לי "בראבו", ו"שיחקת אותה, לוקי!". רציתי פיפי, אבל אי אפשר עכשיו. סדרן הפנה אותי לגרם מדרגות העץ – מכאן. עליתי על הבמה. תשואות. זרקורים. כבוד השר לחץ את ידי ולחש לי דבר מה באוזן. לא שמעתי מה הוא אמר, אבל הוא נראה מחוייך אז חייכתי בחזרה. אחריו יושבת ראש המינהל, מחוייטת מאוד, נשקה לי על כל לחי, ואחר כך, ראש ועדת הפרס, בשפתיים דקות ומשקפיים עבים חיבק אותי. לא מכיר אותם. רציתי שיאמרו משהו מזהה, שאדע מי הם, ולמה זכיתי, ואם יש שירותים קרובים, אבל אז דן כנר אמר: "אחיעד לוק" וסימן בידו, "בבקשה". הסטנד התנדנד, המיקרופון חרק, השלפוחית לחצה. איש במה תיקן בזריזות משהו. הקהל השתתק. "תודה רבה לכולם", אמרתי, "לכל מי שהאמין בי, למשפחתי האוהבת. ובעיקר. בעיקר לכם. מי היה מאמין שאגיע לכאן". אנשים נעמדו על רגליהם, מחיאות הכפיים התגברו. "האמת היא שאני חייב פיפי". הקהל צחק.

וכשהתעוררתי, רץ לשירותים, הרגשתי אסיר תודה.