בן ארבע עשרה-חמש-עשרה בבית המקדש

את היום הזה, 31 במאי 1990 הוא לא ישכח לעולם. בן כמה היה אז? ארבע עשרה-חמש עשרה? עשרים ושש שנים חלפו מאז, ועדיין הוא זוכר מהלילה הזה כמעט כל פרט. למרות שבסיכום הדברים לא קרה שום דבר, הוא מסמן לעצמו את היום הזה כאחד החשובים בחייו. נדיר שיזכור מה לבש שלשום, ומהלילה הזה הוא זוכר כל פרט. זו הייתה החולצה השחורה של הדד קנדיז, הנושאת את הכיתוב היומרני לילד בגילו: too drunk to fuck, שיר פאנק שהכיר באופן שטחי למדי. אבל השם נשמע מגניב מספיק כדי לרכוש את החולצה ב"מרסל" בשנקין. הג'ינס שלו נפרם בקפידה, בעיקר באזור הברכיים. בגזרת ההנעלה, הוא הצטייד בחיקוי של נעלי צבא, באדיבות שוק הפשפשים. באותו הלילה יצא אל בית חברו, י', שם הרטיבו את שיערם, והטביעו אותו במנות נדיבות של נקה שבע. ולאחר שהשיער נענה להם חלקית ונאות להיעמד, יצאו, מזמרים בשני קולות את פלסטיק פאשן, לעבר תחנת קו 31 בדרכם אל בית המקדש. בדרך זכה להדרכה מצד י', שהרי י' היה בר סמכא בעיניו – הוא ביקר שם כבר פעמיים. הכי חשוב, אמר לו, אל תתלהב! אם ישמיעו להיטים, אל תרקוד. אל תקפוץ יותר מדי. תהיה קול. והוא הבין הכל והנהן. וכשירדו באלנבי פינת יהודה הלוי, ופגשו את חברם, ע', הוא שמע בעיקר את ליבו פועם חזק, כמו במארש של דייויד בול.
י' ו-ע' צעדו כחצי מטר לפניו, הוא זוכר זאת היטב, שניהם ששים אלי הרפתקה, כריזמטים וכחולי עיניים. והוא, מופנם, מקפיד להפגין קוליות, לא להתלהב ולא להתעלף. הנה הכניסה לבית המקדש. כמה שמע עליו מגדולים ממנו, אגדת שנות השמונים, סקס בשירותים, רוברט סמית' שותה בקרדי על הבר, כל התרבות האלטרנטיבית שהעריץ מונחת כעת על כתפיו, והוא בסך הכל בן ארבע עשרה-חמש עשרה. חמישה שקלים בקופה, חותמת בזרוע ימין , לא דראנק ולא פאק, בקושי עולה רגל.
הוא בטוח שבכניסה עמדה נברשת ענקית, מהסוג הקיטשי ששימש אולמות חתונות ברחוב המסגר. זה נראה לו מוזר. המקדש, כלומר הפינגווין, היה המועדון החשוך ביותר שראה מימיו. הוא רעד. ע' ו-י' נכנסו פנימה לאמצע הזירה ומייד השתלבו בתנועת הרוקדים. הוא התיישב בצד על הדרגש הארוך הצמוד לקיר. כשעיניו החלו להסתגל לחושך ולעשן, הוא זיהה דמויות. מטר ממנו רקדה מישהי, נראית מעט מבוגרת ממנו ופניה אל הקיר. שיערה כמו פחם, ופניה כמו סיד. אפה נשרי מעט, שפתיה משוחות בשחור, וחולצתה השחורה גזורה , פס של חזייה,שחורה בצבץ מכתפה. היא שרה עם אן קלארק את כל המילים. לא להתלהב, אמר לעצמו , ונעמד לידה, תופס חתיכת קיר סמוכה. מבטיהם נפגשו בשיר הבא, תודות לסוזי והבנשיז.. אפילו התחייכו זה לזו ב- .There Is Room For You, If You Say I Do את ההמשך, באורח מוזר, הוא לא זוכר. היא נעלמה אל החושך ולא חזרה. י' בינתיים מצא מישהי ויצא איתה החוצה, כמו תמיד. את ע' ראה לסירוגין במהלך פוגו סוער, זועק על גנבים, שלושתם התאחדו לזכרו של איאן קרטיס המנוח, והתפצלו שוב. הוא רקד מעט, אבל בעיקר ישב, והבין שמקומו כאן, כאן בשולי מקדש השוליים, נהנה מהזעם, על הדרגש.
כשהסטרנגלרס התנגנו ראה צעירים נפרדים בחיבוק זה מזה. זה היה הסימן ללכת. בחוץ כבר עלה אור ראשון. באי המקדש, קשוחים ככל שיהיו, חצו את הכביש למכולת הישנה מעבר לכביש, וקנו לעצמם שוקו ולחמניה. מרדנים, אבל ילדים. בשיירה צעדו כולם, הלומי אור שמש ראשון אל אלנבי הסמוך, מתפצלים אל תחנות האוטובוס השונות.

באותו הקיץ, הוא הספיק ללכת לפינגווין עוד כמה פעמים, ינק עוד מעט מפרפורי הגסיסה של שנות השמונים, עד שהמועדון נסגר. על חורבותיו נפתח מועדון גייז.
הוא התבגר אל שנות התשעים, אל עליצות הגיטרות של הרוקסן. את חיוורת הפנים לא ראה שנית מעולם, למרות שהיא כיכבה בחלומותיו לא מעט. לפעמים חשב שהזה אותה בלילה ההוא. עם השנים י' חזר בתשובה ועבר לגור בצפת, ע' הפך למאסטר של כושר בארצות הברית, שניהם כחולי עיניים, הרפתקנים, אהובים ויפים בעיניו כמו תמיד.
ומה איתו?
הוא כבר בן ארבעים-ארבעים ואחת ולא ממש השתנה. נשאר מעט נבוך, אוהב עדיין את המוסיקה הזאת, ובכלל – אוהב את השוליים, מעמדתו על הדרגש, רוקד עם הפנים אל הקיר, ובעיקר – מקפיד שלא להתלהב.

מודעות פרסומת

בן ארבעים-ארבעים ואחת ומלחמתו בצל שהוא מטיל

סידורים. הוא חוזר בשעת ערב לא מאוד מאוחרת לביתו. בסך הכל קפץ לכספומט, כאן, בתוך השכונה. הוא לא התכוון בשום אופן להבהיל אישה צעירה. היא לא מעניינת אותו, אבל הוא עוקב אחריה בפועל. לא שתכנן את זה, הוא פשוט מאחוריה, והיא צועדת בדיוק בדרך שלו. לו היה טועה לרגע בהקשת המספר הסודי, מבטיהם לא היו נפגשים. לו הייתה משתהה קודם, מוציאה אבן קטנה מהנעל, קוראת הודעה בנייד, היא היתה מאחוריו.
אבל כך יצא. והיא הולכת, מגבירה צעדים, מגניבה חצי מבט חטוף לאחור.
הרחוב לא מפחיד בעיניו, מואר, נינוח, מהדורות החדשות מתקשקשות החוצה מהמקלטים, שגרה. פנסי הרחוב מאריכים את הצלליות שלהם. הצל שלו הולך לפניו, כמעט ומאפיל על הצל שלה, עוד מעט והם נוגעים, והוא כבר גבר בן ארבעים-ארבעים ואחת, וצלליתו מפחידה ומעוותת. הוא רוצה לומר לה: "הי, אל תדאגי. לעולם לא אפגע בך", אבל הוא שותק, הוא יודע שהוא יכול להפחיד כך אפילו יותר.
היא לפניו, והיא פונה ימינה לעבר הרחוב שלו. הוא כמעט בבית, אבל מחליט להמשיך ישר. להמתין קצת, זה המעט שהוא יכול לעשות.

וכשהוא פונה, היא כבר לא שם, בודאי היא נושמת לרווחה, מסדירה נשימה. הוא חוזר הביתה לילדיו הצוהלים ולאשתו המחבקת. בסך הכל, הוא הלך לכספומט בשעת ערב, וחזר עם מזומן.

ובבוקר, כשישמע עוד דיון ברדיו על השחקן, המפקד, השר, המנכ"ל או ראש העיר, יבין שהוא בר מזל.
הוא יודע שהוא יכול לקפוץ בערב לכספומט כאילו זה עניין של מה בכך, מבלי להגניב מבטים לאחור, ולברוח מצלליות מאיימות. סידורים.

בן ארבעים-ארבעים ואחת ומלחמתו בכבישים

אם יש גיהנום, הוא חושב לעצמו, הוא נראה כמו כביש שש.
פעם אחת הוא התפתה לנסוע שם, נסיעת עבודה. כשנכנס במחלף חורשים, הוא נחשף לשדה הקרב. בנתיב הימני הזדחלו מכוניות על מאה שלושים, בשמאלי על מאה חמישים, לאלה צפצפו נהגי המאה שמונים כדי שיזוזו ימינה, וגם אלה אוימו מדי פעם על ידי נהגי המאתיים. טויוטות חרכו את הכביש, יונדאי סטיישן ריחפו באוויר, מנצלים כל שקל ששילמו, והמשטרה איננה, והם כמו ילדים קיפצו על המיטה, שברו את הקפיצים.
לא יכול להיות שכולם ממהרים כל כך, הוא תהה, אולי זו דרכם להוכיח שהם "נהגי שודים", שהמכונית שלהם היא "חיה רעה", הם ודאי יעמדו אחר כך כמו טווסים ליד הברזייה, או במכון הכושר ויספרו על כך וכך דקות בין יקנעם לבן שמן. כלום זמן.
בין לבין הוא שם לב שאין שם שוליים של ממש, והוא דן עם עצמו על פנצ'ר אפשרי, על תקלת חשמל, על התעטשות פתאומית. כל אלה – דינם מוות. הוא הבין שאסור לו לעצור. הוא הרי ראה את הסרט "ספיד". אם יטעה, יידרס, יירמס בפול גז. הוא הסיק את המסקנות, ונמלט משם במחלף קסם, מובס ומזיע, לכיוון כביש 444 האנושי. אלה היו שלוש הדקות הארוכות בחייו.

.ספיד

הוא סולד מהסל"ד, מגדיר את עצמו כנהג "נינוח", אחד שנוסע קצת פחות מהמהירות המותרת, בצד ימין, במרחק מה מהשוליים, ולמרות הנינוחות הזו, לא נוח לו באוטוסטרדות. רמזורים הם ידידים, אנשים הולכים בצד הדרך מעניינים אותו. טוב לו בעיר, טוב לו לאט. הוא כבר בן ארבעים-ארבעים ואחת, והוא מבין שהוא במיעוט.

והחיים שלו בארץ המהירה הזאת דומים לכביש שש. והוא כבר בן ארבעים-ארבעים ואחת, ואולי זה בעצם הוא שנוסע לאט מדי, נטע זר נינוח בתוך חברה ללא ברקסים, עצבנית ותוקפנית. והוא קרוב לשוליים, מתאמץ לשרוד, ולא להימחץ.
והחיים אפילו קשים יותר מכביש שש, כי בהם אין שום מחלף קסם.

בן ארבעים-ארבעים ואחת ומלחמתו בדמעות

הוא גבר בן ארבעים-ארבעים ואחת, והוא בדרך הביתה על כביש 4. וזה לא ממש הגיוני שהעיניים שלו יתמלאו כל כך עד שיאיימו להציף את הלחיים שלו.
וממה, למען השם? את השירים האלה הוא שמע בכל ימי הזיכרון הקודמים, והוא ודאי עוד ישמע בימי הזיכרון הבאים, וזה גורם לו לראות מטושטש, והכביש עמוס. ממש לא נעים, במכוניות שמזדחלות לידו יראו גבר, בן ארבעים-ארבעים ואחת שומע "מי שחלם" או "פרי גנך" ועומד לבכות.
הדרך איטית, והוא נשפך ימינה בקושי לאלוף שדה, והוא מתרה בעצמו: די! הוא יודע שזה קיטש, ואלה קלישאות, והוא כבר הדביק על חולצתו הלבנה עשרות מדבקות זהות של דם המכבים, והנער הזה הוא לא מלאך, כי הוא סתם מת, הוא מבוגר מספיק כדי להבין שלא כולם יפי בלורית ותואר, ויש ביניהם מכוערים וסתמיים, וסוציומטים, ומסריחים מהפה, לצד טוב לב וגדולי רוח, כמו באוכלוסייה הכללית, וזה לא עוזר.

וכשהשמיים מתחילים להתקדר לקראת ערב, אבל הפקק באלוף שדה לא משתחרר, והפקק בעיניים קצת כן כי משמיעים את "אליפלט" שהיה ספק תמהוני וספק רפה מוח, אבל בשמיים יש ממנו נחת, אבל הוא כבר בן ארבעים-ארבעים ואחת ומתאמץ בביטחון השוטף שעל הכביש, כי למות בערב יום הזיכרון מתאונת דרכים זה ממש לא לעניין. ואת המרווח הקטן שנותר לו להתקדם, גוזל ממנו קו 67 בפנייה חדה ימינה, וברקע תרועות צופרים ברחוב על שם האלוף המהולל, והוא יודע ששמע שירי שכול משנות החמישים, השבעים והתשעים, והוא כבר בן ארבעים-ארבעים ואחת, צעיר מספיק כדי לדאוג, ומבוגר מספיק כדי לדעת שייכתבו עוד הרבה כאלה בעתיד עבור ילדים חדשים, חלקם עוד לא נולדו. והדרך חסומה, ודרך השלום נראית רחוקה כל כך. והוא בוכה.