מפגשים אנטישמיים בלונדון

טוב, לאחר אזהרת המסע הגענו ללונדון דרוכים. האנטישמים בכל פינה, ואכן נכונו לנו מפגשים קשים כנציגי העם הנבחר בלב המאפליה העוינת.

1.
הפיות הפעורים שלנו הסגירו את מוצאינו, בשעת ערב לא מאוד מאוחרת במסעדה האיטלקית בארלז קורט. על הקיר היה קולאז' של עטיפות תקליטים משנות השבעים: ת'ין ליזי, אום כולתום וגם אריאל זילבר וגבי שושן. המלצר ההודי, שקלט אותנו, ניגש אלינו וירה: "ככה ככה", "משהו משהו", "מה נשמע אחי" וזרח בחיוך מנצח. כששילמנו הוא אמר לנו "תודה יופי", והלך להגיש לזניה לזוג הסיני שהמתין בסבלנות.

לונדוןשושן

2.
ביום היא נינוחה וברנז'אית משהו, אבל בערב סוהו מוזרה, סליזית וגם ממגנטת. וכשבחרנו לשבת דווקא בחוץ בבראסרי ברחוב דין, הבילוי האמיתי היה צפייה בעוברים והשבים. מצליחנים צעירים בלוק נדלניסטי חנוט נתקלו בכמה פאנקיסטים מזדקנים עטורי קעקועים וכרסי בירה. זה נגמר, כמו תמיד, ב-SORRY בריטי. דיוות דראג צחקקו לקראת להקת נערים קולניים עתירי הורמונים, זוג אוהבות בחליפת מלחים צעד בגו מורם אל אחד הבארים באולד קומפטון. הן ליוו בחצי חיוך חבורת ברנשים וחתיכות, כבני שלושים, כולם בטוקסידו, מגבעת וסיגר לא דלוק, בדרכם אל תיאטראות הווסט אנד, ומאחוריהם לפניהם ומצדדיהם קבצנים מיומנים ניסו את מזלם.
אחד מהם, שחור כמו פחם ורזה כמו גפרור, בחליפה (מטונפת) וכובע (מרופט), פנה אלינו. אתה צריך להתחתן איתה, אמר לי במבטא אוקספורדי מפתיע, היא יפהפייה. אנחנו נשואים, חייכתי. מאיפה אתם? ישראל. או, זה חלק מרתק בעולם, אמר בהתלהבות מעושה. הנהנו שנינו. אם תוכלו לתת לי כמה פני עבור ה"ביג אישיו", אודה לכם. הוא הוא הסיר את כובעו, וקיבל, למרות שלא הבנתי מהו האישיו הגדול.

3.
מוכר הטישרטס הטורקי בקמדן לוק התאפק שלא לחבק אותי, ולכן הסתפק בלחיצת היד מהסוג הלבבי ביותר: שתי ידיו לחצו מאוד את יד ימין שלי. איי לאב יזראל. ולאחר שמיצינו ענייני פוליקה, מהפכות כושלות וארדואן, הוא ביקש ממני טובה. מה זה "שגיא" בעברית? זה השם של הבוס הישראלי שלי. והוא נחמד ולא סנוב. הסברתי לו ששגיא זה גבוה, והטורקי כמעט השתנק: הבוס שלי מאוד נמוך. קטן כזה, סימון עם האצבע, אבל מה? לא סנוב בכלל.

4.
השמש יצאה בריג'נט פארק, ונתנו מנוחה לרגליים בספסל נחמד על גשרון מול האגם המלאכותי. הציפורים צייצו והברווזים שחו לידינו. ג'נטלמן כבן שבעים בחליפה אלגנטית פנה אלינו בעברית שבורה. עיניו היו גדולות וכחולות, וממחטת משי בצבצה מכיס המקטורן שלו. הוא לא היה יכול שלא לשים לב לעברית שלנו. הוא היה בארץ בדיוק כשפרצה מלחמת ששת הימים. הוא זוכר שזה היה קצר. הוא אוהב את ישראל, תומך בשלום עכשיו. דיברנו על ביבי ועל החרדים, ועל הפחד המוזר שתוקף את הישראלים בכל מקום. ככה לא יהיה לכם טוב, חבל. גולדה מאיר אמרה פעם משהו על שני מליון יהודים עם שלושה מליון דיעות, אפשר להפוך למשיגע עם כל האמוציות האלה בישראל. הוא סליסיטר, גר לא רחוק. פיצרוביה (ופיצרוביה הוא שם נהדר להגייה במבטא בריטי מכובד. גם סליסיטר). הוא הציג את אשתו, תאילנדית צעירה ממנו שהביטה בו בעיניים כלות. לימדתי אותה כמה מילים בעברית. תגידי משהו. "שנה טובה" היא אמרה לנו בחיוך מבוייש, ואמא ברווזה וחמשת גוזליה חלפו על פנינו בשאננות.

לונדון ברווז

מודעות פרסומת

ביבי צודק

גם זה קורה לפעמים. ביבי צודק.
ואת זה הבנתי דווקא הבוקר, כשהפיד שלי התמלא היום בעשרות פוסטים זועמים. איך הוא מעז? הביבי הזה!
משהו שנאמר במהלך טקס יום השואה, שכלל ביקורת על העולם המערבי, הקפיץ את הפיוזים.
מכיוון שפספסתי את הטקס (בכל זאת טקסיות ואני לא חברים טובים כל כך), הכנתי את מיטב ציפורניי, וכבר סידרתי לעצמי מחאה מנוסחת הכוללות את המילים "שיער סגול", "שרה", "גלידת פיסטוק" ו"קיסריה", אבל קודם לכן, רציתי להבין מה הוא בכלל אמר.

אז מזל שיש אינטרנט, ויש תמלול מלא של הנאום. לא מבריק במיוחד, לא מחדש במיוחד, אבל, איך לומר, נכון.

אז מה הקפיץ כאן אנשים?
כנראה שהמשפט הזה: "אבל בשנים האחרונות מצטרפת אליה הסתה לא פחות ארסית מן העולם המערבי. חברי פרלמנט בריטיים, בכירים בשבדיה, מעצבי דעת קהל בצרפת. אני חייב לומר שהאנטישמיות בימינו מייצרת זיווגים מוזרים, אנשי אליטות שכביכול מייצגים את הקדמה האנושית, חוברים לקנאים ברברים החשוכים ביותר עלי אדמות, לעורפי ראשים, מדכאי נשים, רודפי להט"בים, משמידי אוצרות תרבות. הם עושים יד אחת ביניהם להפיץ את הנגיף האנטישמי מול מטרה אחת – נגדנו. נגד מדינת ישראל"

אין פה חידוש גדול. ישנה ברית מוזרה, שילוש לא קדוש של שלוש קבוצות רדיקליות בעלות אידאולוגיות הפוכות. הימין הקיצוני הניאו נאצי, השמאל הקיצוני (האנטי "אמפריאליסטי" עם הטיותיו המוגזמות) והאיסלאם הקיצוני. הם לא מסכימים על שום דבר, לא על דת, לא על כלכלה, לא מדיניות, לא על זכויות אדם. רק על דבר אחד הם מסכימים. הדבר הזה הוא אתם, קוראים יקרים.
או כמו שאמר ג'רמי קורבין על נציגי חיזבאללה וחמאס: ידידיי.

כתובת אנטישמית על קיר  בבריטניה. צילם: מייקל קרטיס. מתוך אתר thecommentator
כתובת אנטישמית על קיר בבריטניה. צילם: מייקל קרטיס.
מתוך אתר thecommentator

האנטישמיות היא השקפת עולם מופרעת, ופשעים שנעשים בשמה בזויים ובלתי לגיטימיים, ועל הרנסנס של התופעה המאוסה הזו מדברים באומץ ובכנות מקביליו של נתניהו: גם ראש ממשלת צרפת, וגם ראש ממשלת בריטניה אומרים דברים דומים.
ואם הם מתריעים על שנאת היהודים המחלחלת במדיניותיהם, מדוע ראש ממשלת מדינת היהודים, ביום הזיכרון לשואת העם היהודי לא יכול לומר זאת?

בית קברות בצרפת, שחולל בצלבי קרס. מתוך אתר  new voices
בית קברות בצרפת, שחולל בצלבי קרס.
מתוך אתר new voices

אז נכון, ביבי הוא לא כוס התה שלי. אני סבור שהוא ראש הממשלה הגרוע ביותר שהיה כאן אי פעם. ההשקפות שלו הפוכות לשלי כמעט בכל אחד מתחומי החיים (אם כי העובדה שהוא לא עושה הרבה מנחמת אותי), אבל לפעמים גם הוא צודק. כמו אתמול, ברחבת הטקסים ביד ושם.