ארץ טרופית חולה

לכו קצת אחורה בזמן. מה אמר לכם השם ריו?
ארץ טרופית יפה, בוא לרקוד על אור הבוקר, סמבה, כדורגל, קופקבנה, איפנימה, מראקנה, הפסל של ישו, הר הסוכר, כדורעף חופים, בוסה נובה, ז'ובים, פלה, אגוזים. והחולצה שלי היא דגל אהבה וכדורגל.

ועכשיו?

עכשיו לא בא לי על ריו, ולא רק לי. ריו היא בלאגן, היא פשע, היא מדינה מושחתת, מקוטבת ואלימה. היא ים מלא ביוב, ונגיף זיקה, והפגנות בכל מקום, ועוני, וזעם. ריו לא יודעת להקים כפר אולימפי, היא מבזבזת כסף, ריו בוכה, נעשקת, מוזנחת, היא עולם שלישי עצוב, פסימי ודועך. אפילו הכדורגל שלהם כבר לא משהו.

על סמך האולמיפאדות הקודמות ניתן לקטלג שני דפוסים של ערים אולימפיות. הראשון, זה של העולם המודרני והאמיד, של ערים כמו לונדון, סידני, לוס אנג'לס או בייג'ינג. שם האולימפיאדה היוותה עוד קישוט על בגד מפואר.
בדפוס השני נמצאות ערים כמו ברצלונה או אתונה, שמינפו את האולימפיאדה לשדרוג תשתיתי שממנו הן נהנות עד היום.
אבל ריו לא שייכת לא לדפוס הלונדוני, ולא לדפוס הברצלונאי.

האולימפיאדה הזאת היא אסון ברזילאי, היא מיקוד תשומת הלב העולמית במדינה חולה.
הועד האולימפי לא היה בוחר בה היום לארח את המשחקים האולימפיים; בטח שגם ממשלת ברזיל ועיריית ריו היו נמנעות מפרוייקט יקר כל כך, למי בא לחרב תדמית מושלמת?

וגם לא לי בא. לא בא לריו.

מודעות פרסומת

חלום אולימפי

הלילה בחלומי לבשתי חלוק מגבת לבן עם לוגו של יערות הכרמל ספא, וחיכיתי שיקראו בשמי.
והכרוז גמגם קצת, עד שלבסוף התפשר וקרא לי: YACHAD!' ואני, כלומר יחד (במילרע), עליתי לזירה ונעמדתי על המזרן. והמתחרה מולי היה לוחם סומו יפני שמן במיוחד, ונחיריו פלטו עשן כאילו היה דרקון, והוא סינן כלפיי קללות ביפנית שלא הבנתי (חוץ ממשהו על בי די אס), ואני השמטתי את מבטי. והקהל זעק: "אל אל ישראל", וקרא בשמי: "יחד, יחד" (במילרע), ואני נבהלתי מאוד, משום שאין לי מושג מה עושים בג'ודו, והקהל ממש רוצה הצלחה. תירגע, אמרתי לעצמי, יש פה מזרן, עשה מה שאתה יודע לעשות עם מזרנים. לכן נשכבתי על המזרן ועצמתי עיניים.
מסתבר שזה היה מהלך מנצח, משום שהכרוז צעק AND THE WINNER IS YACHAD, והקהל הריע. קמתי מהמזרן והנפתי את ידיי למעלה. ראש הממשלה התקשר לברך, והודיע כי הוא יפעל לשנות את שמם של צומת אחיהוד וצומת עמיעד לשמי, והודיתי לו מאוד.
ומירי נבו רצה אליי מתנשפת מעט, ושאלה אותי מה התחושות שלי. ועניתי לה שהתחושות מדהימות. ומירי סיכמה: אם כן התחושות מדהימות. אתה המדהים של כולנו.
והקהל צהל יותר ויותר, ואני, מתוך השתחצנות, נשכבתי על המזרן וחזרתי לישון.

איפון בלוז

מדינה שלמה עצרה את נשמתה. אבל כבד ירד על כולנו כששגיא מוקי לא הצליח להשיג את המדליה הנכספת.
שגיא מוקי הוא ספורטאי נפלא. הלוואי והיה זוכה במדליה כלשהי. חבל.
ובאמת, כולנו חפויי ראש – לו רק היה תופס את השרוול השמאלי של הגרוזיני וגורם לו לעונש. רק אם היה עושה איזה איפון, או לפחות יוקון או וואזארי או טמגוצ'י או פיקצ'ו, או כל משהו אחר שנשמע כמו דגם של משאית איסוזו, והיינו גאים. אבל לא.
טוב הגרוזיני טוב, לא כמו המונגולי, אבל טוב. כל הכבוד לו, הוא ניצח את הגרמני שהיה סגן אלוף מדינת סקסוניה לשנת 2013, ואת האמריקני הזה שיש לו שם של פיאצה ברומא, והוא נתן שואו מצוין עם הקרטה שלו שם עם החלוק על המזרן, והוא עוד היה פצוע, ורק עוד איזה מנגה, נגסקי, סשימי או סוקיאקי בבית הניחומים שבסוף לא ניחם, והכל היה נראה אחרת.

אין לי מושג מה כתבתי, כמו מליוני הישראלים שעצרו את נשימתם אל מול ספורט שהם לא מבינים בו כלום, מחזיקים אצבעות לאדם שלא שמעו על אודותיו מעולם, ומקווים שיקרה משהו חיובי, אותו הם לא יזהו ממילא.
הרי הספורט היא בית הניחומים הלאומי שלנו, אומה מושמצת וחבוטה, וגם בו הפסדנו.

כבודנו הלאומי תלוי כעת בנבחרת ההתעמלות האמנותית, כלומר הדבר הזה שבו מעניקים ניקוד שרירותי על מחול בלווית סרטים וחישוקים. הלוואי ויהיה שם איזה וואזארי, או צוקהרה משולשת. אם גם שם ניכשל, נוכל לסגור את המדינה.