Learn from the experts: Create a successful blog with our brand new course
Are you new to blogging, and do you want step-by-step guidance on how to publish and grow your blog? Learn more about our new Blogging for Beginners course and get 50% off through December 10th.
WordPress.com is excited to announce our newest offering: a course just for beginning bloggers where you’ll learn everything you need to know about blogging from the most trusted experts in the industry. We have helped millions of blogs get up and running, we know what works, and we want you to to know everything we know. This course provides all the fundamental skills and inspiration you need to get your blog started, an interactive community forum, and content updated annually.
מרוץ מסטוליצה
צילום buzfeed.com
במוקדם או מאוחר
בתל אביב אין ילדים

גבר לבן
גבר לבן.
ככה קוראים למודי בר און ב"הארץ"
לא, נגיד, "חיפאי שנון" או "דוקומנטריסט חובב ספורט".
זה מה שהוא, ההורים שלו נולדו באירופה, וליד מפשעתו מבצבץ זוג אשכים.
—-
וזוהי תמצית הגזענות: אשפוט אותך על פי מה שאתה, לא על פי מי שאתה.
—–
זה אמנם מגוחך ששמי אחד קורא לשמי אחר: לבן, אפילו קצת אירוני שגואל פינטו וענת סרגוסטי המאוד בהירים מטיחים אשמה כזאת.
אבל ככה זה. לוקחים קצת מלקולם איקס, מערבבים עם פוליטיקת זהויות בניחוח סורבון, והופה – תבשיל הפיגולים הגזעני מקבל ארומה לאנשים חושבים.
ולא משנה מה יעשה אותו גבר לבן. הוא גבר, והוא לבן. לא תסריטאי החמישייה הקאמרית, לא האיש שגרם לנו להתאהב בליגת האלופות, לא יוצר "הכל אנשים", "כביש 90", "תל אביב-יפו". את הרזומה שלו הוא סיים כשהוא נולד.
על הריצה
איך הריצה, ספורט פרימיטיבי שדורש רק זוג רגליים, הפך לטרנד עשיר ודורסני?
ריצה, איך נאמר בעדינות, היא הספורט הפרימיטיבי ביותר.
לשם מימושו יש צורך רק בשתי רגליים וזהו.
האדם הקדמון ידע לרוץ, קופים רצים, עכברים רצים, אפילו דינוזאורים רצו. בסיסי.
לריצה אין כללים, היא לא תחומה בזמן או תוצאה, אין בה חשיבה, אין עבודת צוות. היא לא דורשת עזרים כמו כדור, מים, משקולות, מגרש. כלום. היא מונוטונית, משעממת לביצוע ומשעממת לצפייה. זוג רגליים מתרומם מעל הקרקע, כל רגל בתורה. וזו כל התורה.
אבל ריצה הפכה לטרנד. וטרנד, הוא הזדמנות עסקית. השלב הראשון הוא הפיכת האצן החובב מאיש עם זוג רגליים לאיש עתיר אקססוריז. אם תראו אדם רץ סתם כך, מה תחשבו עליו? נמלט? רודף? ממהר?
לא אצל האצן הממותג, זה שנראה כמו צוללן:
בגדיו מנדפי זיעה, עשויים סיבי פלוטוניום אווירודינמיים (עודפי יצור של נאס"א!), נעליו מלאות בכריות ג'ל, בבולמי זעזועים מבית למבורגיני, הוא לוגם (כשמסתכלים עליו) משקה איזוטוני, הוא בולס חלבון איזוטרי, כולו יונים שליליים ומשקאות אנרגייה חיובית. שעונו כולל מד דופק, מד מהירות, מד חום, מד CO2, מד BMI, ובעיקר – מד פוזה.
אפליקציות ללא סוף, שתפו בפייסבוק: "רצתי 9.432 ק"מ ב-59.76 דקות! הנה המסלול: מבן גוריון פניתי ימינה להרצל!. והנה – סטיקר לג'יפ: 42.2 שאפו.

גברים בטייטס.
לא די באקססוריז. כדי להשריש טרנד, הוא חייב ערכים. לשם כך גוייס האח הרוחני של הצרכנות, הלא הוא הניו אייג'. מתפקידו להפוך את הספורט חסר הפשר הזה ל"אתגר ההתמדה", "המלחמה למען היעד". מי שרץ הופך לאדם טוב יותר, לאדם חזק, לשובר גבולות, רצת 21? רוץ 42. רצת 42? לך לאיש הברזל, לאיש הפלטינה, השתתף ב"חוצה ישראל", "בחוצה אירופה" במרתון הטרנס גלקטי, אתה פורץ דרך. אין עליך. אתה לא מרים את רגליך (מבית נאס"א!), אתה רוח האדם.
ועכשיו אפשר להמשיך את הבלוף, והפעם בפעולה חברתית.
קבוצות הריצה הן דבר קצת מופרך. אני לא יכול להבין מדוע אנשים ירצו לשהות אלה במחיצת אלה בעודם מזיעים, חסרי אוויר, סובלים משפשפות ויבלות, סמוקים ממאמץ, ועוד כשלכל אחד קצב ריצה שונה, אבל זה עובד. בכל מקום עבודה, לכל מרכז קהילתי, תחת כל ספסל בפארק, ומעל כל אבן משולבת בטיילת. הם רצים, הן רצות. בצרורות.
גם ארגוני ההתנדבות המשוועים לכסף ותשומת לב נכנסים לעניין. הפנינג ערכי: מרוץ למען חיילים חולי פלטפוס, מרתון השלבקת החוגרת. במה הריצה, אקט אנוכי מטבעו, תורמת לעניין?
ואז מגיעה ההשתלטות לשיאה, זו שפולשת גם למרחב הציבורי, של כולם.
ראשי העיר (בשת"פ עם ענק סלולר או חברת ממתקים) נוהגים לחסום את עריהם. זה יופי לפי אר, אבל קצת פחות לילדים שלא יכולים ללכת לבית הספר, לחולים שדרכם לבית החולים חסומה, לתושבים הרגילים שאוהבים לשוטט להם בנחת ביום שישי ובכלל – לזן הנכחד שמעדיף ללכת או לנסוע.
מילא ביומיום, בהם האצנים (וקרוביהם – רוכבי האופניים) השלימו השתלטות עוינת על הפארקים, הטיילות והמדרכות, אלה שאין להם סבלנות לאנשים עומדים, מטיילים או משוטטים, משל היו סוסיתא באמצע כביש שש, כאן המרתונים האלה מפקיעים את העיר לחלוטין.
אני לא מתנגד לריצה. זה ספורט, זה מרזה, זה כיף לאנשים מסויימים, אבל רגע לפני שאתם נרשמים בהתלהבות גרופית ל"מרתון" העירוני הבא, משלמים מאות שקלים ל"הפנינג", מוכיחים דבקות במשימה או משהו, ושותים לאות ניצחון מהמשקה האיזוטרי שלכם בקו הסיום (שיתוייג לפייסבוק), עצרו רגע.
ואז תיזכרו שכדי לרוץ צריך רק זוג רגליים.