השפוי וההזוי

ההתנצלות של אושרת קוטלר היתה במקומה. מה היא בסך הכל רצתה להגיד? היא מצאה מתנחל שפוי. היא התכוונה להחמיא ויצא לה בלעם הפוך כזה, שמאבחן קלינית כחצי מליון ישראלים.

שפוי זה הנכון החדש. שפוי הוא מי שמסכים איתי. מי שחי כאן, מכיר את העובדות, ומעז לחשוב אחרת, הוא כנראה לא בסדר. ולכן הוא בן זוגו המופרע – ההזוי.

הזוי הוא אפילו לא בן אדם. הזוי הוא דבר מה שמישהו הזה. הוא מנותק מהמציאות. אם בעבר התואר המפוקפק הזה היה מנת חלקם של שמאלנים רדיקלים וימנים קיצוניים, ידידם של ה"סהרורי" וה"משיחי". היום הוא היפוכו של השפוי. אין שמאל וימין, אין נץ ויונה, אפילו מעמדם של הבוגד והפשיסט דוהה לו, הנה הזוג החדש, זה שאושרת קוטלר ביטאה מבלי לשים לב: השפוי וההזוי.

הלשון משקפת את הלך הרוחות, את השיח השטוח והשונא, את אפס הסובלנות לדעת האחר, את אבדן היכולת לשכנע ולהשתכנע. אדם שאינו שפוי, אין טעם להקשיב לו – הוא מדבר שטויות, הוא לא סביר. זה מה שחושב למשל חבר הכנסת זוהר על החילונים, או יאיר גרבוז על מנשקי קמעות.
אדם שפוי הוא כמוני, כמובן, ולכן כל מה שיאמר שיקף את השכל הישר ואת ישוב הדעת. ואם פתאום מתגלה מישהו מעבר להרי השפיות שהוא, איך לומר, שפוי! נתפעם. אושרת קוטלר התפעמה.

אבל לא רק דה לגיטימציה לדעת האחר יש כאן, אלא עליבות של ממש. שפוי והזוי הן מילים פסיביות. השפוי פשוט לא לוקה בנפשו, וההזוי כן. זה אפילו לא תלוי בהם, אין להם שליטה על זה.
פעם חיפשנו במנהיגים שלנו ערכים, יוזמה, כריזמה, טוהר מידות, חיפשנו את המילה הזאת שמתחרזת עם הזוי. קוראים לה ראוי.

מודעות פרסומת

עכשיו באתר וואו!

קראו עכשיו באתר וואו:
יצאנו לבדוק מהם עשרת הפיגועים הכי יפים ונכונים, וגם ג'ורג'י מהבטטה הבאה של ישראל הלך ומצא את עשר מנות הפלאפל הטעימות ביותר בקריות! וגם הסקר הגדול! מה יותר כדאי – השואה או הגבורה? ובוואו סלבס, מה קורה כשג'ורג'י מהבטטה הבאה של ישראל פוגש ברחוב את פיפי וקקי מהמירוץ לתהילה? בוואו נופש, פרויקט מיוחד: מהם עשרת המקומות היפים בעולם למוט סלפי? ומיהם עשרת הסלבס שעפו על עצמם ללא קונקשן? פיפי וקקי הלכו לבדוק, וגם – דבר כזה עוד לא ראיתם! פיפי וקקי צופים במשחקי הכס ויש להם מלא בדיחות. בוואו גברים, עשרת הדברים שגברים אוהבים לעשות עם מצברים (בשיתוף המגזין גברים ומצברים, עכשיו חודש ראשון חינם), וגם – בוואו כלכלה – מה חושב ג'ורג'י מהבטטה הבאה של ישראל על מחירי הדיור . בוואו תרבות – עמוס עוז – שיק או שוק? מה עדיף? מצבר או משורר? אל תפספסו את הטרנד ששוטף את הוליווד – ציפורן חודרנית בצבעים. ג'סטין טימברלייק במחווה לפיפי וקקי, ופיפי וקקי במאמר נוקב על ג'ורג'י מהבטטה הבאה של ישראל. בואו, יהיה וואו.

הזמן החמוץ

לאחר שמשרד הבריאות יצא במלחמת חרמה במלוח ובמתוק נותרתי עם טעם חמוץ.
הקמפיין הזה תואם את רוח הזמן המופרטת הנושבת מהממשלה – אתם תדאגו לעצמכם, ויש ממה לדאוג. השוק חופשי, וגם החרדות שלכם חפשיות. אכלו במבה, בדרך אל הסוכרת והסרטן והגזזת והשלבקת. אתם עומדים למות כל עוד לא הוכח אחרת. שעון החול שלכם אוזל, מתים מהלכים שכמותכם. זה מה שאתם רוצים? טרטרטרטרזין וזיזורומביציט זרחני? פחמימות ריקות עלובות שכמותכם, המטולוגיות ג' מחכה לכם, אבל הי, השוק חפשי – אז אנחנו רק מייעצים. אנחנו אמנם הרשות המבצעת, אבל אתם לבד. השוק חופשי, חברה. תאכלו שטוחים, שתו ספרייט, ותמותו. שלא תגידו שלא אמרנו, כן? הנה, אתם עומדים למות מהביסלי, ועכשיו לפרסומות.

יש אינספור מקלות וגזרים לממשלה להשפיע על צריכת מזון בריא. מהסדרת שוק הירקות והפירות המופרע, ועד לעדכון מוצרי המזון בפיקוח.
יש חומרים מסוכנים בחטיפים ובמיצים? אל תאפשרו את זה. תמרצו את החברות להשתמש במוצרים טבעיים, אלצו אותם להפחית סוכר ונתרן. אתם באמת יכולים לשנות. אבל למה להתאמץ? אפשר להפחיד/להסביר.

ולא שיש משהו רע בהסברה, אבל היא לא יכולה להיות תכלית העניין. אין מו"מ מדיני? נשקיע בהסברה. מחבלים ברחובות? לכו עם נשק, נבכה אתכם על יוקר הדיור. האחריות עוברת מהממשלה לאזרחים, הממשלה שלנו, זו שגובה את מיסינו, בוחרת לא לעשות, אלא להסביר.
תסתדרו, ואם לא – תמותו, מבוהלים וחמוצים.

תל-אביבופוביה

בין הטוקבקיסטים העולצים לבין מחלקי הסוכריות בשטחים יש הרבה מן המשותף. האושר הזה לאידם של חפים מפשע נרצחים מחליא כמובן, אבל מה שמפתיע ביותר הוא סימון האויב המשותף לאלה ואלה – תל אביב.

מבחינת הפלסטינים אין חדש. אין יוקרתי יותר מפגיעה בתל אביב, סמל ההצלחה הישראלית. היא מצולקת בפעולות איבה. תל אביב הייתה קורבן מרכזי בפרעות תרפ"א ותרפ"ט, במרד הערבי הגדול. אפילו חיל האוויר של מוסלוני הפציץ אותה. פיגועים? ממלון סבוי ועל לדולפינריום, מועדוני הסטייג', מייקס פלייס וזמן אמיתי, אוטובוסים? קו 4, קו 5, קו 20. בתי קפה? מסעדות? אפרופו, שווארמת ראש העיר, קפה ביאליק, סי פוד מרקט, וכן – גם שרונה. טילים? מהסקאדים של סדאם, עד לגראדים של דף.
ככה זה סמל. יא סדאם יא חביב, אודרוב אודרוב תל אביב.

תא2

אבל הדימוי שלה הפוך – היא הרי "בועה" של "אספרסו", ורק אם התל אביבים המפונקים האלה היו מרגישים מה שמרגישים בעוטףעזה/יהודה ושומרון/גבול הצפון, אז הם היו היו מפסיקים להיות שמאלנים. אבל הבועה הרי אינה בועה, ועדיין המעצבנים האלה מסרבים לחשוב כמונו.

ו"תל אביב" הרי היא לא ישות מוניציפלית. מי שמייחל למות תושביה לא באמת רוצה לראות גופות של ילדים בגן העירוני בקרית שלום, או מרחצאות דם בבתי האבות של רמת אביב. ויש בה לא מעט ימנים, ושמאלנים יש הרי בכל מקום, גם ליד ביתם של המקללים.
"תל אביב" המושג היא בירת הסובלנות, החילוניות, המודרניות, ההומניזם, הרב תרבותיות, האמנות והחדשנות. מקנאים בה ושונאים אותה.

בתל אביב מקנאים בגלל מה שהיא (אנחנו רוצים גם), ושונאים אותה בגלל מה שהיא (אנחנו לא רוצים גם), בדיוק כפי שמתייחסים כאן לבירות אירופה. כמה יפה פריז, וכמה כיף שדעאש פיגע בה. אח, בלונדון יש טלוויזיה מצויינת, ושהערבים יחריבו אותה מבפנים, הא הא. הלוואי שאמסטרדם תיפול לזרועות האיסלאם, אנטישמים! ואיך בא לי ג'וינט בקופי השופ. קנאה ושנאה, כמו הילדה הלא מקובלת בכיתה, ואושרה מכל חצ'קון מקרי שמבצבץ על פניה של מלכת הכיתה. שונאים אותה על כמה שהיא נהדרת.

מחלקי הסוכריות ומקללי הפייסבוק הם האוייב של המערב, תמונות ראי אלה של אלה. הם רוצים לראות דם. התל אביבים האלה מפריעים להם להקיז אותו. שימותו.

אתמול מת ספורטאי ענק

אתמול מת ספורטאי ענק.
ולא, אני לא מנסה להישמע מבין גדול באגרוף. אני לא. אני לא יכול לסבול אגרוף. זה ספורט אלים, איום ונורא. המתאגרפים האלה, לו היו מנהלים את ה"קרב" שלהם מחוץ לאצטדיון, היו ודאי נעצרים בעוון תקיפה. המנצח הוא זה שממוטט את המפסיד. כמה אכזרי, וההמון צוהל, שם כסף אם תמות או תמית. גלדיטורים מודרנים.

ולא, אני לא מנסה לשכנע שעלי היה הספורטאי הגדול ביותר בהיסטוריה, זו קביעה מטופשת שלא ניתנת להוכחה. יכול מאוד להיות שספורטאים כמו ליאו מסי, מייקל ג'ורדן, איאן ת'ורפ, טייגר וודס או רוז'ה פדרר כשרוניים ממנו. אבל מה זה חשוב, אתמול מת ספורטאי ענק.

ויש הרבה כוכבים גדולים, מתוחכמים ומרהיבים. כל העולם סוגד להם, ואז ממשיך הלאה לכוכב הבא. ככה זה, הכוכב דועך בגיל שלושים וחמש-ארבעים, ונולד במקומו כוכב חדש. הבנים שלי לא מבינים מדוע נוצצות לי העיניים כשאני מספר להם על מייקל ג'ורדן או מראדונה, כמו שילדיהם לא יעפעפו לרגע מסיפורי רונלדו נגד מסי. אבל מוחמד עלי הוא אל זמני. הוא מרגש גם אותי.

כי אתמול מת ספורטאי ענק, ולא ממש אכפת לי איזו סנוקרת הוא הכניס למי באיזה קרב בשנות השבעים. כי מוחמד עלי היה ענק מחוץ למגרש.
הוא ספורטאי שתיעל את הפרסום וההערצה למעשה פוליטי. אני בטוח שהוא הפסיד מזה לא מעט, איזה קמפיין לנעליים או לסכיני גילוח, קומם עליו ציבור מעריצים גדול, את הממסד הספורטיבי והפוליטי, אבל בכך הוא בידל את עצמו. הוא לא ייזכר כבדרן, אלא כספורטאי. ענק.

בן ארבע עשרה-חמש-עשרה בבית המקדש

את היום הזה, 31 במאי 1990 הוא לא ישכח לעולם. בן כמה היה אז? ארבע עשרה-חמש עשרה? עשרים ושש שנים חלפו מאז, ועדיין הוא זוכר מהלילה הזה כמעט כל פרט. למרות שבסיכום הדברים לא קרה שום דבר, הוא מסמן לעצמו את היום הזה כאחד החשובים בחייו. נדיר שיזכור מה לבש שלשום, ומהלילה הזה הוא זוכר כל פרט. זו הייתה החולצה השחורה של הדד קנדיז, הנושאת את הכיתוב היומרני לילד בגילו: too drunk to fuck, שיר פאנק שהכיר באופן שטחי למדי. אבל השם נשמע מגניב מספיק כדי לרכוש את החולצה ב"מרסל" בשנקין. הג'ינס שלו נפרם בקפידה, בעיקר באזור הברכיים. בגזרת ההנעלה, הוא הצטייד בחיקוי של נעלי צבא, באדיבות שוק הפשפשים. באותו הלילה יצא אל בית חברו, י', שם הרטיבו את שיערם, והטביעו אותו במנות נדיבות של נקה שבע. ולאחר שהשיער נענה להם חלקית ונאות להיעמד, יצאו, מזמרים בשני קולות את פלסטיק פאשן, לעבר תחנת קו 31 בדרכם אל בית המקדש. בדרך זכה להדרכה מצד י', שהרי י' היה בר סמכא בעיניו – הוא ביקר שם כבר פעמיים. הכי חשוב, אמר לו, אל תתלהב! אם ישמיעו להיטים, אל תרקוד. אל תקפוץ יותר מדי. תהיה קול. והוא הבין הכל והנהן. וכשירדו באלנבי פינת יהודה הלוי, ופגשו את חברם, ע', הוא שמע בעיקר את ליבו פועם חזק, כמו במארש של דייויד בול.
י' ו-ע' צעדו כחצי מטר לפניו, הוא זוכר זאת היטב, שניהם ששים אלי הרפתקה, כריזמטים וכחולי עיניים. והוא, מופנם, מקפיד להפגין קוליות, לא להתלהב ולא להתעלף. הנה הכניסה לבית המקדש. כמה שמע עליו מגדולים ממנו, אגדת שנות השמונים, סקס בשירותים, רוברט סמית' שותה בקרדי על הבר, כל התרבות האלטרנטיבית שהעריץ מונחת כעת על כתפיו, והוא בסך הכל בן ארבע עשרה-חמש עשרה. חמישה שקלים בקופה, חותמת בזרוע ימין , לא דראנק ולא פאק, בקושי עולה רגל.
הוא בטוח שבכניסה עמדה נברשת ענקית, מהסוג הקיטשי ששימש אולמות חתונות ברחוב המסגר. זה נראה לו מוזר. המקדש, כלומר הפינגווין, היה המועדון החשוך ביותר שראה מימיו. הוא רעד. ע' ו-י' נכנסו פנימה לאמצע הזירה ומייד השתלבו בתנועת הרוקדים. הוא התיישב בצד על הדרגש הארוך הצמוד לקיר. כשעיניו החלו להסתגל לחושך ולעשן, הוא זיהה דמויות. מטר ממנו רקדה מישהי, נראית מעט מבוגרת ממנו ופניה אל הקיר. שיערה כמו פחם, ופניה כמו סיד. אפה נשרי מעט, שפתיה משוחות בשחור, וחולצתה השחורה גזורה , פס של חזייה,שחורה בצבץ מכתפה. היא שרה עם אן קלארק את כל המילים. לא להתלהב, אמר לעצמו , ונעמד לידה, תופס חתיכת קיר סמוכה. מבטיהם נפגשו בשיר הבא, תודות לסוזי והבנשיז.. אפילו התחייכו זה לזו ב- .There Is Room For You, If You Say I Do את ההמשך, באורח מוזר, הוא לא זוכר. היא נעלמה אל החושך ולא חזרה. י' בינתיים מצא מישהי ויצא איתה החוצה, כמו תמיד. את ע' ראה לסירוגין במהלך פוגו סוער, זועק על גנבים, שלושתם התאחדו לזכרו של איאן קרטיס המנוח, והתפצלו שוב. הוא רקד מעט, אבל בעיקר ישב, והבין שמקומו כאן, כאן בשולי מקדש השוליים, נהנה מהזעם, על הדרגש.
כשהסטרנגלרס התנגנו ראה צעירים נפרדים בחיבוק זה מזה. זה היה הסימן ללכת. בחוץ כבר עלה אור ראשון. באי המקדש, קשוחים ככל שיהיו, חצו את הכביש למכולת הישנה מעבר לכביש, וקנו לעצמם שוקו ולחמניה. מרדנים, אבל ילדים. בשיירה צעדו כולם, הלומי אור שמש ראשון אל אלנבי הסמוך, מתפצלים אל תחנות האוטובוס השונות.

באותו הקיץ, הוא הספיק ללכת לפינגווין עוד כמה פעמים, ינק עוד מעט מפרפורי הגסיסה של שנות השמונים, עד שהמועדון נסגר. על חורבותיו נפתח מועדון גייז.
הוא התבגר אל שנות התשעים, אל עליצות הגיטרות של הרוקסן. את חיוורת הפנים לא ראה שנית מעולם, למרות שהיא כיכבה בחלומותיו לא מעט. לפעמים חשב שהזה אותה בלילה ההוא. עם השנים י' חזר בתשובה ועבר לגור בצפת, ע' הפך למאסטר של כושר בארצות הברית, שניהם כחולי עיניים, הרפתקנים, אהובים ויפים בעיניו כמו תמיד.
ומה איתו?
הוא כבר בן ארבעים-ארבעים ואחת ולא ממש השתנה. נשאר מעט נבוך, אוהב עדיין את המוסיקה הזאת, ובכלל – אוהב את השוליים, מעמדתו על הדרגש, רוקד עם הפנים אל הקיר, ובעיקר – מקפיד שלא להתלהב.

בן ארבעים-ארבעים ואחת ומלחמתו בצל שהוא מטיל

סידורים. הוא חוזר בשעת ערב לא מאוד מאוחרת לביתו. בסך הכל קפץ לכספומט, כאן, בתוך השכונה. הוא לא התכוון בשום אופן להבהיל אישה צעירה. היא לא מעניינת אותו, אבל הוא עוקב אחריה בפועל. לא שתכנן את זה, הוא פשוט מאחוריה, והיא צועדת בדיוק בדרך שלו. לו היה טועה לרגע בהקשת המספר הסודי, מבטיהם לא היו נפגשים. לו הייתה משתהה קודם, מוציאה אבן קטנה מהנעל, קוראת הודעה בנייד, היא היתה מאחוריו.
אבל כך יצא. והיא הולכת, מגבירה צעדים, מגניבה חצי מבט חטוף לאחור.
הרחוב לא מפחיד בעיניו, מואר, נינוח, מהדורות החדשות מתקשקשות החוצה מהמקלטים, שגרה. פנסי הרחוב מאריכים את הצלליות שלהם. הצל שלו הולך לפניו, כמעט ומאפיל על הצל שלה, עוד מעט והם נוגעים, והוא כבר גבר בן ארבעים-ארבעים ואחת, וצלליתו מפחידה ומעוותת. הוא רוצה לומר לה: "הי, אל תדאגי. לעולם לא אפגע בך", אבל הוא שותק, הוא יודע שהוא יכול להפחיד כך אפילו יותר.
היא לפניו, והיא פונה ימינה לעבר הרחוב שלו. הוא כמעט בבית, אבל מחליט להמשיך ישר. להמתין קצת, זה המעט שהוא יכול לעשות.

וכשהוא פונה, היא כבר לא שם, בודאי היא נושמת לרווחה, מסדירה נשימה. הוא חוזר הביתה לילדיו הצוהלים ולאשתו המחבקת. בסך הכל, הוא הלך לכספומט בשעת ערב, וחזר עם מזומן.

ובבוקר, כשישמע עוד דיון ברדיו על השחקן, המפקד, השר, המנכ"ל או ראש העיר, יבין שהוא בר מזל.
הוא יודע שהוא יכול לקפוץ בערב לכספומט כאילו זה עניין של מה בכך, מבלי להגניב מבטים לאחור, ולברוח מצלליות מאיימות. סידורים.