ביבי ואני ספונים בלשכתו

1. גם אני פגשתי את ראש הממשלה לתדרוך. זה היה רגע גדול בשבילי, אבל בעיקר בשבילו, משום שאני פגשתי כבר אנשים חשובים בחיי, והוא טרם פגש עיתונאי בכיר כמוני מעולם.

2. על מה הוא דיבר? לא אוכל לומר, שהרי אנשים חשובים כמו ביבי וכמוני לא נוהגים לרכל, רק אוכל לציין רשמים. ואכן, ראש הממשלה הוקסם משאלותיי, מהמבט האלכסוני הנוקב שלי, ומהדרך בה החזקתי את עט הפארקר המוזהב שלי בין האמה לקמיצה. הוא ענה לי ברצינות תהומית. אי אפשר לענות לי אחרת. קוראים לזה כריזמה.

3. ראש הממשלה דיבר ודיבר, ואני חשבתי, והוא פירט והסביר, כל מיני עניינים שהשתיקה יפה להם, אבל הוא דיבר, ובעיקר – אני חשבתי. הנה אני, עיתונאי בכיר, ראש לאריות, נסיוני מוכח ומאמריי מופת, ספון בלשכת ראש הממשלה. וראש הממשלה הרחיב, ופירט וענה על שאלות, ואני החזקתי את סנטרי בידיי. אני האדם החושב, חשבתי לעצמי, יש מנהיג, ויש רודן. הנהנתי לעצמי בחזרה. שנון אני.

4. היינו ספונים בלשכתו, ראש הממשלה, אני, ועוד כמה שהעורך הראשי שלי טרח לשלוח. שלוש שעות ותשע דקות התאפקתי לפי שהלכתי לשירותים. כזה אני, טיפוס מאופק בעל שליטה עצמית גבוהה.

5. טוב שהפגישה התקיימה. לולא נפגשנו, מה היה חושב ראש ההמשלה? קרוב לודאי שהיה מזלזל בתקשורת. אבל כעת, לאחר שזיהה את האיכויות שלי, הוא רואה הכל אחרת. אני יודע, כי הוא אמר לי דברים כנים ועמוקים בסיום השיחה. לא אוכל לפרט מהם, כידוע, אבל להנהן אוכל גם אוכל.

מודעות פרסומת

על האחווה

על הסערה זוטא החדשה שנחתה עלינו עט השר יריב לוין כמוצא שלל רב (או חטיף חלווה).
מי שלא מקבל אותנו כפי שאנחנו, ומי שמנסה לזרוע ולהעביר קווים בתוכנו, לא ראוי שנפרנס אותו, ולא נאפשר לו להגיע לכאן, אמר השר לגל"צ הערב (דקה 3:20).
מילים כדורבנות. ואני מצדיק אותו לחלוטין.

ובכלל, צריך להוקיע את כל מי שלא מקבל אותנו כפי שאנחנו,. למשל חברך למפלגה, מיקי זוהר, שלא מקבל חילונים, או ראש הממשלה שלך, מהמפלגה שלך, שהוא גם ראש הממשלה שלי שהכריז ששכחתי מה זה להיות יהודי, או מי שמנסה להעביר קווים בתוכנו כמו השרה רגב, גם היא חלק ממפלגתך שלא ממש משתגעת על אשכנזים. ועוד לא דיברנו על היחס שלכם לאלה שנעים לקלפיות.

אז עזוב, כבוד השר, אלה בלגים שהחלווה שלנו לא באה להם בטוב. קח אתה קצת מהאחווה הזו, וחלק אחווה לחבריך במפלגה. אחווה היא לא רק חלבה.

דואר חבילות

אה, אתה 119? היא שאלה אותי, אני 118. לא מתקדם כאן כלום. זה תור לחבילות, למה אנחנו צריכים לחכות עם כולם? תראה, הצביעה על שני התורים המאוישים. מולנו, העדינה בדלפק עסקה בספירת אינסוף מטבעות. הלקוח שמולה, קשיש עם כיפה בוכרית צבעונית שאל אותה שאלה, ובלבל אותה בספירה. בדלפק השני, החמוד הזה שדומה לנדב אבקסיס נראה חמור סבר מהרגיל, מחתים את קצוצת השיער שמולו על עוד טופס ועוד טופס. רואה? כולה דואר רשום! וכשאמרה "רשום!" עלתה בקרשנדו שזיכה אותה במבט או שניים. היא לא הצליחה לצוד בני ברית למרד. בן ובת, בני שלוש בערך, הוא עדיין עם מוצץ, היא עם עקבות שוקו בננה על חולצתה רצו במעגלים וצחקו. אמם בהתה בהם ובצג הפלזמה ששידר סרטוני תדמית בלופ.
שום דבר לא מתקדם, שום דבר, היא העבירה את ידה בשיער העורב שלה, חוצפנים. ובפלזמה הוסבר על שירות חדש של הזמנת תור באפליקציה, והעדינה המשיכה לספור מטבעות, ונדב אבקסיס המשיך להחתים. ושניהם כבר שנים בסניף, עוד כשהיה כוך בשדרה הסמוכה, כשהעדינה הייתה חייכנית, וכשנדב אבקסיס היה עוד בדחן, לפני שהתורים הפכו לממוכנים, ולפני שהם הפכו להיות אויבי הציבור.

הילד נפל ורץ ממרר בבכי לאמא שלו, בפלזמה השוויצו בהארכת שעות הפעילות, וגברת 118 פנתה לעדינה ודרשה מנהל, ומשזו לא ענתה לה, שלפה את הסלולרי וחייגה. ולאחר כמה שניות והקשות היא ביקשה שוב את המנהל. למה? אני אסביר לכם למה? אני רק רוצה לקבל דואר רשום! חבילה קטנה, והמשיכה לצעוק מעבר לדלת. הילד נרגע בזרועות אמו. הפקידה העניינית פתחה תור שלישי. בואו, רק חבילות.
וכשפסקתי להיות 119, וחזרתי להיות אדם חופשי, ויצאתי מהסניף עם הדואר שלי, מספר 118 התנצחה עדיין בטלפון. נופפתי לה לשלום. היא הנהנה אליי בחזרה ושבה לצעוק. כל אחד והחבילה שלו.

מגדלי נוף הסינרמה

1. זהו, אין סינרמה. מבנים נמוכים זה בזבוז, אין שם אחוזי בנייה. אין נוף, אין פנטהאוז. אין סיבה להשאיר את הסינרמה.

2. עתידות: זה יהיה פרוייקט פרימיום, מגדלי נוף הסינרמה אולי הירוקה, אולי באנגלית. כמו מגדל האופרה, השם בטח יישאר, ימותג, ימונף, ינודלן.
עוד שטרונגול לאוסף, מגדל חסר מעוף וחסר הקשר שיבטיח נוף (נוף למה? לשטרונגולים אחרים, ואולי לטיפת ים קצת בצד).

3. ההרס הזה היה ידוע מראש, כמו סרט הוליוודי הפוך – הרע תמיד ינצח, בעל ההון, זה עם הסיגר והצחוק המתגלגל יספור את הכסף במדרגות. הנדל"ן תמיד ינצח. הנדל"ן הוא הנדוניה שלנו, בני תחילת המאה ה-21 לדור העתיד. עוד יהיו סיורים מודרכים בתל אביב הגדולה, מדריכים מזעזעים יספרו למטיילים נגעלים על עידן הנכס החשוך
תל אביב הנוכחית שולחת טביעות אצבע, היא מתגאה בזה היום. זה שלב ההוכחות במשפטם של הדורות הבאים אותנו – ככה הייתם, חמדנים חסרי חוש אסתטי. ואיפה הגימנסיה, איפה, ואיפה הסינרמה?

4. ואז חושבים על החלופה, ומה החלופה? שימור חיצוני, מצועצע, עוד שרונה או נווה צדק. התפנפנות של סניף בנק, צעצוע של מליונרים, דאווין של מלון בוטיק.
. כל עוד מבני הציבור הגדולים לא יחזרו לתועלת הציבור, עדיף ככה. לשבור, לנתץ. ממילא עוד מעט יהיה כאן מגדל.

צילום: שאול גולן, כלכליסט.
צילום: שאול גולן, כלכליסט.

ארץ טרופית חולה

לכו קצת אחורה בזמן. מה אמר לכם השם ריו?
ארץ טרופית יפה, בוא לרקוד על אור הבוקר, סמבה, כדורגל, קופקבנה, איפנימה, מראקנה, הפסל של ישו, הר הסוכר, כדורעף חופים, בוסה נובה, ז'ובים, פלה, אגוזים. והחולצה שלי היא דגל אהבה וכדורגל.

ועכשיו?

עכשיו לא בא לי על ריו, ולא רק לי. ריו היא בלאגן, היא פשע, היא מדינה מושחתת, מקוטבת ואלימה. היא ים מלא ביוב, ונגיף זיקה, והפגנות בכל מקום, ועוני, וזעם. ריו לא יודעת להקים כפר אולימפי, היא מבזבזת כסף, ריו בוכה, נעשקת, מוזנחת, היא עולם שלישי עצוב, פסימי ודועך. אפילו הכדורגל שלהם כבר לא משהו.

על סמך האולמיפאדות הקודמות ניתן לקטלג שני דפוסים של ערים אולימפיות. הראשון, זה של העולם המודרני והאמיד, של ערים כמו לונדון, סידני, לוס אנג'לס או בייג'ינג. שם האולימפיאדה היוותה עוד קישוט על בגד מפואר.
בדפוס השני נמצאות ערים כמו ברצלונה או אתונה, שמינפו את האולימפיאדה לשדרוג תשתיתי שממנו הן נהנות עד היום.
אבל ריו לא שייכת לא לדפוס הלונדוני, ולא לדפוס הברצלונאי.

האולימפיאדה הזאת היא אסון ברזילאי, היא מיקוד תשומת הלב העולמית במדינה חולה.
הועד האולימפי לא היה בוחר בה היום לארח את המשחקים האולימפיים; בטח שגם ממשלת ברזיל ועיריית ריו היו נמנעות מפרוייקט יקר כל כך, למי בא לחרב תדמית מושלמת?

וגם לא לי בא. לא בא לריו.

חלום אולימפי

הלילה בחלומי לבשתי חלוק מגבת לבן עם לוגו של יערות הכרמל ספא, וחיכיתי שיקראו בשמי.
והכרוז גמגם קצת, עד שלבסוף התפשר וקרא לי: YACHAD!' ואני, כלומר יחד (במילרע), עליתי לזירה ונעמדתי על המזרן. והמתחרה מולי היה לוחם סומו יפני שמן במיוחד, ונחיריו פלטו עשן כאילו היה דרקון, והוא סינן כלפיי קללות ביפנית שלא הבנתי (חוץ ממשהו על בי די אס), ואני השמטתי את מבטי. והקהל זעק: "אל אל ישראל", וקרא בשמי: "יחד, יחד" (במילרע), ואני נבהלתי מאוד, משום שאין לי מושג מה עושים בג'ודו, והקהל ממש רוצה הצלחה. תירגע, אמרתי לעצמי, יש פה מזרן, עשה מה שאתה יודע לעשות עם מזרנים. לכן נשכבתי על המזרן ועצמתי עיניים.
מסתבר שזה היה מהלך מנצח, משום שהכרוז צעק AND THE WINNER IS YACHAD, והקהל הריע. קמתי מהמזרן והנפתי את ידיי למעלה. ראש הממשלה התקשר לברך, והודיע כי הוא יפעל לשנות את שמם של צומת אחיהוד וצומת עמיעד לשמי, והודיתי לו מאוד.
ומירי נבו רצה אליי מתנשפת מעט, ושאלה אותי מה התחושות שלי. ועניתי לה שהתחושות מדהימות. ומירי סיכמה: אם כן התחושות מדהימות. אתה המדהים של כולנו.
והקהל צהל יותר ויותר, ואני, מתוך השתחצנות, נשכבתי על המזרן וחזרתי לישון.

איפון בלוז

מדינה שלמה עצרה את נשמתה. אבל כבד ירד על כולנו כששגיא מוקי לא הצליח להשיג את המדליה הנכספת.
שגיא מוקי הוא ספורטאי נפלא. הלוואי והיה זוכה במדליה כלשהי. חבל.
ובאמת, כולנו חפויי ראש – לו רק היה תופס את השרוול השמאלי של הגרוזיני וגורם לו לעונש. רק אם היה עושה איזה איפון, או לפחות יוקון או וואזארי או טמגוצ'י או פיקצ'ו, או כל משהו אחר שנשמע כמו דגם של משאית איסוזו, והיינו גאים. אבל לא.
טוב הגרוזיני טוב, לא כמו המונגולי, אבל טוב. כל הכבוד לו, הוא ניצח את הגרמני שהיה סגן אלוף מדינת סקסוניה לשנת 2013, ואת האמריקני הזה שיש לו שם של פיאצה ברומא, והוא נתן שואו מצוין עם הקרטה שלו שם עם החלוק על המזרן, והוא עוד היה פצוע, ורק עוד איזה מנגה, נגסקי, סשימי או סוקיאקי בבית הניחומים שבסוף לא ניחם, והכל היה נראה אחרת.

אין לי מושג מה כתבתי, כמו מליוני הישראלים שעצרו את נשימתם אל מול ספורט שהם לא מבינים בו כלום, מחזיקים אצבעות לאדם שלא שמעו על אודותיו מעולם, ומקווים שיקרה משהו חיובי, אותו הם לא יזהו ממילא.
הרי הספורט היא בית הניחומים הלאומי שלנו, אומה מושמצת וחבוטה, וגם בו הפסדנו.

כבודנו הלאומי תלוי כעת בנבחרת ההתעמלות האמנותית, כלומר הדבר הזה שבו מעניקים ניקוד שרירותי על מחול בלווית סרטים וחישוקים. הלוואי ויהיה שם איזה וואזארי, או צוקהרה משולשת. אם גם שם ניכשל, נוכל לסגור את המדינה.