מגדלי נוף הסינרמה

1. זהו, אין סינרמה. מבנים נמוכים זה בזבוז, אין שם אחוזי בנייה. אין נוף, אין פנטהאוז. אין סיבה להשאיר את הסינרמה.

2. עתידות: זה יהיה פרוייקט פרימיום, מגדלי נוף הסינרמה אולי הירוקה, אולי באנגלית. כמו מגדל האופרה, השם בטח יישאר, ימותג, ימונף, ינודלן.
עוד שטרונגול לאוסף, מגדל חסר מעוף וחסר הקשר שיבטיח נוף (נוף למה? לשטרונגולים אחרים, ואולי לטיפת ים קצת בצד).

3. ההרס הזה היה ידוע מראש, כמו סרט הוליוודי הפוך – הרע תמיד ינצח, בעל ההון, זה עם הסיגר והצחוק המתגלגל יספור את הכסף במדרגות. הנדל"ן תמיד ינצח. הנדל"ן הוא הנדוניה שלנו, בני תחילת המאה ה-21 לדור העתיד. עוד יהיו סיורים מודרכים בתל אביב הגדולה, מדריכים מזעזעים יספרו למטיילים נגעלים על עידן הנכס החשוך
תל אביב הנוכחית שולחת טביעות אצבע, היא מתגאה בזה היום. זה שלב ההוכחות במשפטם של הדורות הבאים אותנו – ככה הייתם, חמדנים חסרי חוש אסתטי. ואיפה הגימנסיה, איפה, ואיפה הסינרמה?

4. ואז חושבים על החלופה, ומה החלופה? שימור חיצוני, מצועצע, עוד שרונה או נווה צדק. התפנפנות של סניף בנק, צעצוע של מליונרים, דאווין של מלון בוטיק.
. כל עוד מבני הציבור הגדולים לא יחזרו לתועלת הציבור, עדיף ככה. לשבור, לנתץ. ממילא עוד מעט יהיה כאן מגדל.

צילום: שאול גולן, כלכליסט.
צילום: שאול גולן, כלכליסט.

ארץ טרופית חולה

לכו קצת אחורה בזמן. מה אמר לכם השם ריו?
ארץ טרופית יפה, בוא לרקוד על אור הבוקר, סמבה, כדורגל, קופקבנה, איפנימה, מראקנה, הפסל של ישו, הר הסוכר, כדורעף חופים, בוסה נובה, ז'ובים, פלה, אגוזים. והחולצה שלי היא דגל אהבה וכדורגל.

ועכשיו?

עכשיו לא בא לי על ריו, ולא רק לי. ריו היא בלאגן, היא פשע, היא מדינה מושחתת, מקוטבת ואלימה. היא ים מלא ביוב, ונגיף זיקה, והפגנות בכל מקום, ועוני, וזעם. ריו לא יודעת להקים כפר אולימפי, היא מבזבזת כסף, ריו בוכה, נעשקת, מוזנחת, היא עולם שלישי עצוב, פסימי ודועך. אפילו הכדורגל שלהם כבר לא משהו.

על סמך האולמיפאדות הקודמות ניתן לקטלג שני דפוסים של ערים אולימפיות. הראשון, זה של העולם המודרני והאמיד, של ערים כמו לונדון, סידני, לוס אנג'לס או בייג'ינג. שם האולימפיאדה היוותה עוד קישוט על בגד מפואר.
בדפוס השני נמצאות ערים כמו ברצלונה או אתונה, שמינפו את האולימפיאדה לשדרוג תשתיתי שממנו הן נהנות עד היום.
אבל ריו לא שייכת לא לדפוס הלונדוני, ולא לדפוס הברצלונאי.

האולימפיאדה הזאת היא אסון ברזילאי, היא מיקוד תשומת הלב העולמית במדינה חולה.
הועד האולימפי לא היה בוחר בה היום לארח את המשחקים האולימפיים; בטח שגם ממשלת ברזיל ועיריית ריו היו נמנעות מפרוייקט יקר כל כך, למי בא לחרב תדמית מושלמת?

וגם לא לי בא. לא בא לריו.

חלום אולימפי

הלילה בחלומי לבשתי חלוק מגבת לבן עם לוגו של יערות הכרמל ספא, וחיכיתי שיקראו בשמי.
והכרוז גמגם קצת, עד שלבסוף התפשר וקרא לי: YACHAD!' ואני, כלומר יחד (במילרע), עליתי לזירה ונעמדתי על המזרן. והמתחרה מולי היה לוחם סומו יפני שמן במיוחד, ונחיריו פלטו עשן כאילו היה דרקון, והוא סינן כלפיי קללות ביפנית שלא הבנתי (חוץ ממשהו על בי די אס), ואני השמטתי את מבטי. והקהל זעק: "אל אל ישראל", וקרא בשמי: "יחד, יחד" (במילרע), ואני נבהלתי מאוד, משום שאין לי מושג מה עושים בג'ודו, והקהל ממש רוצה הצלחה. תירגע, אמרתי לעצמי, יש פה מזרן, עשה מה שאתה יודע לעשות עם מזרנים. לכן נשכבתי על המזרן ועצמתי עיניים.
מסתבר שזה היה מהלך מנצח, משום שהכרוז צעק AND THE WINNER IS YACHAD, והקהל הריע. קמתי מהמזרן והנפתי את ידיי למעלה. ראש הממשלה התקשר לברך, והודיע כי הוא יפעל לשנות את שמם של צומת אחיהוד וצומת עמיעד לשמי, והודיתי לו מאוד.
ומירי נבו רצה אליי מתנשפת מעט, ושאלה אותי מה התחושות שלי. ועניתי לה שהתחושות מדהימות. ומירי סיכמה: אם כן התחושות מדהימות. אתה המדהים של כולנו.
והקהל צהל יותר ויותר, ואני, מתוך השתחצנות, נשכבתי על המזרן וחזרתי לישון.

איפון בלוז

מדינה שלמה עצרה את נשמתה. אבל כבד ירד על כולנו כששגיא מוקי לא הצליח להשיג את המדליה הנכספת.
שגיא מוקי הוא ספורטאי נפלא. הלוואי והיה זוכה במדליה כלשהי. חבל.
ובאמת, כולנו חפויי ראש – לו רק היה תופס את השרוול השמאלי של הגרוזיני וגורם לו לעונש. רק אם היה עושה איזה איפון, או לפחות יוקון או וואזארי או טמגוצ'י או פיקצ'ו, או כל משהו אחר שנשמע כמו דגם של משאית איסוזו, והיינו גאים. אבל לא.
טוב הגרוזיני טוב, לא כמו המונגולי, אבל טוב. כל הכבוד לו, הוא ניצח את הגרמני שהיה סגן אלוף מדינת סקסוניה לשנת 2013, ואת האמריקני הזה שיש לו שם של פיאצה ברומא, והוא נתן שואו מצוין עם הקרטה שלו שם עם החלוק על המזרן, והוא עוד היה פצוע, ורק עוד איזה מנגה, נגסקי, סשימי או סוקיאקי בבית הניחומים שבסוף לא ניחם, והכל היה נראה אחרת.

אין לי מושג מה כתבתי, כמו מליוני הישראלים שעצרו את נשימתם אל מול ספורט שהם לא מבינים בו כלום, מחזיקים אצבעות לאדם שלא שמעו על אודותיו מעולם, ומקווים שיקרה משהו חיובי, אותו הם לא יזהו ממילא.
הרי הספורט היא בית הניחומים הלאומי שלנו, אומה מושמצת וחבוטה, וגם בו הפסדנו.

כבודנו הלאומי תלוי כעת בנבחרת ההתעמלות האמנותית, כלומר הדבר הזה שבו מעניקים ניקוד שרירותי על מחול בלווית סרטים וחישוקים. הלוואי ויהיה שם איזה וואזארי, או צוקהרה משולשת. אם גם שם ניכשל, נוכל לסגור את המדינה.

מפגשים אנטישמיים בלונדון

טוב, לאחר אזהרת המסע הגענו ללונדון דרוכים. האנטישמים בכל פינה, ואכן נכונו לנו מפגשים קשים כנציגי העם הנבחר בלב המאפליה העוינת.

1.
הפיות הפעורים שלנו הסגירו את מוצאינו, בשעת ערב לא מאוד מאוחרת במסעדה האיטלקית בארלז קורט. על הקיר היה קולאז' של עטיפות תקליטים משנות השבעים: ת'ין ליזי, אום כולתום וגם אריאל זילבר וגבי שושן. המלצר ההודי, שקלט אותנו, ניגש אלינו וירה: "ככה ככה", "משהו משהו", "מה נשמע אחי" וזרח בחיוך מנצח. כששילמנו הוא אמר לנו "תודה יופי", והלך להגיש לזניה לזוג הסיני שהמתין בסבלנות.

לונדוןשושן

2.
ביום היא נינוחה וברנז'אית משהו, אבל בערב סוהו מוזרה, סליזית וגם ממגנטת. וכשבחרנו לשבת דווקא בחוץ בבראסרי ברחוב דין, הבילוי האמיתי היה צפייה בעוברים והשבים. מצליחנים צעירים בלוק נדלניסטי חנוט נתקלו בכמה פאנקיסטים מזדקנים עטורי קעקועים וכרסי בירה. זה נגמר, כמו תמיד, ב-SORRY בריטי. דיוות דראג צחקקו לקראת להקת נערים קולניים עתירי הורמונים, זוג אוהבות בחליפת מלחים צעד בגו מורם אל אחד הבארים באולד קומפטון. הן ליוו בחצי חיוך חבורת ברנשים וחתיכות, כבני שלושים, כולם בטוקסידו, מגבעת וסיגר לא דלוק, בדרכם אל תיאטראות הווסט אנד, ומאחוריהם לפניהם ומצדדיהם קבצנים מיומנים ניסו את מזלם.
אחד מהם, שחור כמו פחם ורזה כמו גפרור, בחליפה (מטונפת) וכובע (מרופט), פנה אלינו. אתה צריך להתחתן איתה, אמר לי במבטא אוקספורדי מפתיע, היא יפהפייה. אנחנו נשואים, חייכתי. מאיפה אתם? ישראל. או, זה חלק מרתק בעולם, אמר בהתלהבות מעושה. הנהנו שנינו. אם תוכלו לתת לי כמה פני עבור ה"ביג אישיו", אודה לכם. הוא הוא הסיר את כובעו, וקיבל, למרות שלא הבנתי מהו האישיו הגדול.

3.
מוכר הטישרטס הטורקי בקמדן לוק התאפק שלא לחבק אותי, ולכן הסתפק בלחיצת היד מהסוג הלבבי ביותר: שתי ידיו לחצו מאוד את יד ימין שלי. איי לאב יזראל. ולאחר שמיצינו ענייני פוליקה, מהפכות כושלות וארדואן, הוא ביקש ממני טובה. מה זה "שגיא" בעברית? זה השם של הבוס הישראלי שלי. והוא נחמד ולא סנוב. הסברתי לו ששגיא זה גבוה, והטורקי כמעט השתנק: הבוס שלי מאוד נמוך. קטן כזה, סימון עם האצבע, אבל מה? לא סנוב בכלל.

4.
השמש יצאה בריג'נט פארק, ונתנו מנוחה לרגליים בספסל נחמד על גשרון מול האגם המלאכותי. הציפורים צייצו והברווזים שחו לידינו. ג'נטלמן כבן שבעים בחליפה אלגנטית פנה אלינו בעברית שבורה. עיניו היו גדולות וכחולות, וממחטת משי בצבצה מכיס המקטורן שלו. הוא לא היה יכול שלא לשים לב לעברית שלנו. הוא היה בארץ בדיוק כשפרצה מלחמת ששת הימים. הוא זוכר שזה היה קצר. הוא אוהב את ישראל, תומך בשלום עכשיו. דיברנו על ביבי ועל החרדים, ועל הפחד המוזר שתוקף את הישראלים בכל מקום. ככה לא יהיה לכם טוב, חבל. גולדה מאיר אמרה פעם משהו על שני מליון יהודים עם שלושה מליון דיעות, אפשר להפוך למשיגע עם כל האמוציות האלה בישראל. הוא סליסיטר, גר לא רחוק. פיצרוביה (ופיצרוביה הוא שם נהדר להגייה במבטא בריטי מכובד. גם סליסיטר). הוא הציג את אשתו, תאילנדית צעירה ממנו שהביטה בו בעיניים כלות. לימדתי אותה כמה מילים בעברית. תגידי משהו. "שנה טובה" היא אמרה לנו בחיוך מבוייש, ואמא ברווזה וחמשת גוזליה חלפו על פנינו בשאננות.

לונדון ברווז

אזהרת מסע

מטה הלוחמה בטרור מזהיר:
בנסיעות למערב אירופה יש להיזהר. יש שם אנטישימים. הימנעו ממגע עם אנשים בעלי מראה שמי מזרח תיכוני (חוץ מעצמכם). אל תלכו עם שרשראות חי, מגני דויד וחולצות סוף מסלול, אתם עלולים להיתקל באלימות מצד משטרת האופנה. יש להיזהר מהרי געש, מצונאמי, מעשן אגזוזים, מרכבות. רכבות זה נורא. רכבות זה נאצים. אל תתפתו למזללות KEBAB. זה ערבים. זהירות משווקים, מקניונים, ממלכודות תיירים. מסתובבים שם אנטישמים. המטה מדגיש: כולם אנטישמים. כולם. הם קמים עם היטלר והולכים לישון עם אסד. בנסיעה במוניות הימנעו משיחות עם הנהג על ביבי. הוא לא יודע מי זה. התרחקו ממקומות הומים, מיונים הומיות, מניצים הומנים, ומאמנים מנוצים. הם אנטישמים. היזהרו מאנטישמים. כולם אנטישמים. אל תזכירו שאתם שמים, אל תזכירו שאתם. הימנעו ממבטא. פשוט הימנעו. הימנעו. אנו חוזרים – הימנעו.

יאללה, לונדון מחר, תיזהרי את. אנחנו באים.

מיומנו של מסיט

אני רוצה לראות אם זה היה קורה לך, הכי טוב – לבת שלך. מה היית אומר אז? או לאמא שלך, או לאם אם אם אמא שלך באמצע השכונה שלך בצפון תל אביב, נראה אותך חכם אז. ולמה אתה לא מגנה? מספיק להיות צבוע, לא ראיתי אותך מגנה את סוריה, ומה עם טורקיה? ורוסיה? ופרוסיה?

עוד לא גינית? תגנה. תגנה, נו גנה כבר, עוכר ישראל, על זה אתה מדבר אבל מה עם הגירוש? אי אפשר לדבר על גירוש בלי לדבר על הכיבוש. אבל אל תעז לדבר על הכיבוש, לפני שדיברת על הקיבוץ, ואז על הקיצוץ, אספסוף מתנשא וצבוע, אדיוט ערמומי שכמוך.

ואיפה היית כשרצחו את זדורוב? וארלוזרוב, הוא רצח את עצמו על האלטלנה? כאן אתה שותק פתאום. מתחסד. שילדי תימן. כן, כן, ילדי תימן, לא פרוסיה ומגדל השן שלהם, את זה לא גינית. ומה עם הרצל? והמקביל שלו המזרחי – דיברת עליו? אותו אתה מגנה? על זה אתה לא מדבר כי אתה פריבילג, ועילג, ומלגלג, מיץ של זבל סמולני ומשיחסטי, אשכנזיסטי ארור ודוס מחמד חילוני, פסולת סוציאליסטית שסוגדת לרבי שלך. תגנה אותו כבר.

יותר טוב תשתוק, ואם לא תשתוק נדאג שישתיקו אותך, כי מה אתה מדבר על בזמן ש? לך, לך ליורו, יא מניאק, אמן תעבור עם כל הפורטוגלים למילקי בברלין. לא נתגעגע. תחזור, תחזור לפרוסיה, גיס חמישי, פנאט חשוך, אמן יקרה לבת שלך, כי אתה לא מגנה. אמן.

2016 – טור אורח

2016 מתארחת כאן. זו הפעם הראשונה שאני מאפשר למישהו אחר לכתוב בחוכמולוק. אמרתי לה שאם בוער לה להגיד משהו,  שתפתח לעצמה בלוג. אבל היא ביקשה ממש יפה, אמרה שבוער לה, שכואב לה, שהיא חייבת להוציא את זה איפשהו, שכולם רבים עם כולם פה, ואף אחד לא מתייחס אליה. תן לי לדבר, לפחות בבלוג הנידח שלך. נו טוב, הסכמתי. בבקשה, 2016, דברי:

שלום לכל הקוראים, אני 2016, ואני כותבת כי כואב לי. אני יכולה להעיד שהשנים שקדמו לי מתו. תאמינו לי, אני שנה ואני יודעת, גם אני אמות בעוד כמה חודשים, אבל בינתיים אני כאן, אז תקשיבו לי, בבקשה.

פתאום כולם מנסים להחיות את אמותיי המתות. ניחוחות של די די טי באוויר, עלבונות של מהגרים ניתזים לכל עבר, אורשרים ורגבים ורוטנברגים וקשתות שצבועות בצבע אחד, וקשישים מרירים (שנשמעים כמו ערסים כועסים), וערספואטים כועסים (שנשמעים כמו קשישים מרירים) משניאים, מקטבים, מדירים, וממפים את האנשים שחיים כאן.
עצמותיה של 1948 עוברות נסיונות החייאה שוב ושוב, אבל מי יכול להחיות עצמות יבשות? אולי רק יחזקאל (אבל גם הוא מת מזמן).

בומבה של נביא, אבל יבש.
בומבה של נביא, אבל יבש.

אני לא רוצה לקלל, אבל אתם יודעים מיהם אנשים הניזונים ממתים, ואיך קוראים לאנשים החושקים במתים. טוב, כל אחד והתחביבים שלו. אבל אני כאן, ואני חיה, ואני צריכה אתכם. בבטני צומחת 2017, היא תיוולד בחורף הקרוב, איזו בשורה מחכה לה?

בקול חנוק אני קוראת לכם, הניחו לעצמות. אני כאן, ואני מציעה לכם את חכמת כל השנים הקודמות, את כל התרבויות, האמונות והטעמים. למדו מהטעויות, הבינו שבני אדם לא יכולים להיות מותכים לכור אחד, אבל הם גם לא צריכים להגביל את עצמם לשיוך הגזעי שלהם.

אני 2016 ואני חיה כאן בישראל, ביניכם, בנקודה הקטנה הזאת שמחברת שלוש יבשות, שני עמים ושבעים עדות. אני כמו אסטנבול, אני כמו אתונה, למען השם, אני ירושלים! אני מכילה את הכל. העושר התרבותי שלי טוב לכולם. התערבבו, הכירו , שלבו, מזגו את הטעמים, זה כדאי, זה מהנה, זה קרנבל, הניחו לעבר, הקשיבו להווה למען העתיד.

תודה.

אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים

קוראיי הנאמנים זוכרים איך השמצתי את האביב. טוב, זה היה באביב. היום אנחנו בקיץ. וקיץ, יש כאן בשפע, וקיץ זה הכי ישראל שיש.

הרי אני, בשפלת החוף, חש את חום יולי אוגוסט כמדי שנה, כמי שמבושל בסיר מרק אפונה מבעבע (בני מזל הם ידידיי ההרריים שזוכים לאקלים של מייבש שיער אינסופי). וכמו תמיד אני נמלט בשאריות כוחותיי לבריכה, לים, או לכל מתחם ממוזג שהוא.
זה נורא, אבל ולא מדובר רק בקיטורי אקלים שנתיים – קיץ בישראל הוא לא רק עונה, הוא גם הלך רוח.

בקיץ לא רק התלמידים יוצאים ל"חופש הגדול", אלא גם האינלטקט. התופעה המוזרה הזו משתקפת בנתוני האלימות, תאונות הדרכים והנורא מכל – בהצלחת להיטי פופ לטיני קליטים. מלחמות ישראל, מששת הימים ועד לצוק איתן, פרצו בקיץ. לא חושבים, מרגישים, מתלהטים, קיץ על החוף על החוף על הקיץ, מתפרעים. בעל הבית השתגע. קרחנה. קיץ.

והשנה הקיץ הגיע בדיוק בזמן. השלטון שלנו קייצי במיוחד, מאמץ אותו בחום. הטוקבקים לוהטים, שנאת אנשי הקור, האירופאים ברוחם, הסגרירים והחיוורים בולטת עכשיו. השילוש הקדוש הוא: חם, ים, עם.

ואני, מה אני? אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים, כפי ששרו פה מזמן, מתחבא במזגן, מזיע מחום ומפחד שמא תפרוץ פה מלחמה חדשה, או גרוע יותר – מריקוד למבדה סוער.

הון-דדון

ואני אומר – כל הכבוד לארץ נהדרת. סוף סוף יש לנו תכנית סאטירה שלא דופקת חשבון לאף אחד. אולי קצת לעצמה.
הנה, פארודיה מושלמת על הזמר המזרחי. הא הא, הכניסו להם! ושלא תחשבו שלא שילמנו על זה מחיר. די גבוה.

איזה צחוקים לצחוק על מוסיקה מזרחית. רק לראות את הפרצוף של דדי דדון, בנם הרוחני של פאר טסי ומשה פרץ, ולהתמוגג מהסאטירה.
נכון שהם דווקא פורצי דרך, הטקסטים טובים מאי פעם, הפתיחות לסגנונות אחרים כמו קאנטרי או מוסיקה אירית מרעננת, ובכלל נראה כי הפופ הים תיכוני התבגר, לוקח את עצמו ברצינות הרבה יותר. אבל הי! זאת סאטירה, אז נצחק עליהם, ואז נצחק איתם, ואז נצחק עליכם, ואז נצחק כל הדרך לבנק.

זה באמת הזמן להכניס לבנקים. וגם על זה יש מחיר כבד. כל הכבוד, אני אומר.
וכבונוס על עבודה חתרנית אמיצה, אסי – הנה הצ'ק מהבינלאומי, עלמה – ארז שלח לך את החלק שלך מהפועלים, ליאת פה? מלאומי כארד מחפשים אותך, סמו, מחפשים אותך, משהו עם ישראכרט. מי אמר אני ולא קיבל? לא לדאוג, הנה שוקה, היונים, ויש פה איזה מורה נהיגה מ-AIG.

ואני אומר – כל הכבוד לארץ נהדרת. יש זכיין, ויש זוכים. אסי, מה קורה? מחכים לך בקבלה. יש להם מתנה מתוקה מהחיים בשבילך.
סאטירה בלי חשבון, אבל עם חשבונית.