עם הנצח מפחד מדרך לא ארוכה

1. תגידו מהר, בלי להתבלבל: יין – טוב ללב, או רע לכבד. מה עם חלב? בריא לתחלואה או לא? מה זה לעזאזל נבט חיטה? אגוזים – זה טוב לשקדים? מה הקשר בין אבץ לשבץ? איפה יש יותר חידקי קולי צואתי – בערוץ 2 או בערוץ 10?

זה חשוב לי לדעת, כי אני מעוניין לחיות לנצח.

חסרי אונים וחרדים
חסרי אונים וחרדים

2. מה הסוד שלך? נשאלת בת ה-118, לא כי היא מעניינת או מוכשרת, אלא כי הצליחה לא למות. העיתונים ידווחו שהיא אוכלת מנת אלפלפה ביום, או שהיא נוהגת לשתות כוס מים שהושרו בלפת, או שהיא ישנה בדיוק שמונה ורבע שעות בלילה. וואו, כולם יגידו, אתה אדוני – בן ה-119 ושמונה חודשים, שעשה בייביסיטר לצאר, אנחנו מעריצים אותך. אתה, שקברת את חבריך וילדיך, נשכחת באקראי על ידי מלאך המוות, כולנו נתקנא בך.

3. התרגלנו לסיבה ותוצאה. אם נטרח בערב שבת – נאכל בשבת. אם נעשה QA טוב – ההטמעה תצליח. אם נשקיע, נקצור. סוף מעשה במחשבה תחילה. ספר החיים או ספר מוות על פי חטאינו. יש שורה תחתונה, רווח והפסד. אבל המוות לא עובד ככה. סטטיסטית – נמות.

4. ולא ממש ברור למה. יש צדיקי תזונה שלבם שובת לפתע, ויש רשעי ג'אנקפוד שמסרבים לחלות, והמידע מהתל ומבלבל. למה המחלות באות למי שהיה כל כך בסדר? ומה נעשה עם פרצי המידע הסותר, ההפחדות היומיומיות, התחקירים הקודרים? הכל מסוכן, הכל מורעל. בשיחות ברזייה אנחנו מדברים על כולסטרול טוב ועל מנת הסולאריום המומלצת ליום, על פחמימות ריקות וחלבונים רוויי שומן. אבל אנחנו חסרי אונים, אכולי חרדות ויסורי מצפון. אבודים. ספר המוות כותב את עצמו. תיק תק.

5. אז מי צריך את זה? אה, כמו תמיד, חפשו את המרוויחים. תכניות הבוקר, ותחקירי הערב, עיתוני הלייפסטייל ואתרי הניו אייג', תזונאי על, וטאלנטים של אורח חיים, חברות תרופות ותקציבי מחקר, גסטרונומים ויועצים, יצרני מזון ויצרני ויטמינים. החרדה שלנו עושה אותם בריאים מתמיד.

בתיאבון.

מודעות פרסומת

המרכז הקיצוני

שמאל רדיקלי? ימין קיצוני? מהיום אמרו – מרכז קיצוני.

כי יאיר לפיד הוא כזה, אחוז אמוק ליישר קו עם הקונסנזוס.

מחאה חברתית – יאירק'ה שם. מחאת הקוטג'? יאיר אביר מעמד הביניים.

ביקורת מארה"ב? יאיר נותן בראש לביבי. גל טרור? יאיר נכנס בזהבה.

יאיר יתעטף בטלית רגע אחרי שיסית כנגד החרדים, הכל כדי לקושש עוד סימפטיה רגעית.

כי כזה הוא יאיר שלנו, פורסט גאמפ הישראלי, תמיד שם, תמיד מכוון את עצמו עפ"י קולות הרוב.

פופוליסטים היו לפניו, ויהיו גם אחריו, אבל יאיר לפיד הוא ראשון המונהגים בפוליטיקה הישראלית, האיש שנמצא אחרי המחנה, זה שדעתו המוצהרת היא דעת הקהל.

800px-Yair_lapid_2010

הפחמ"ן – קווים לדמותו

(פחמ"ן – פנאט, חד תחומי, מונוטוני, נודניק)

לכולנו יש פחמ"נים. הם מככבים בפיד שלנו עם עשרות פוסטים דומים זה לזה, כועסים, לוהטים, צפויים. לא נעים לאנפרנד אותם: בכל זאת הפחמ"נים יכולים להיות בני משפחה, חברים לעבודה, שכנים, לקוחות.

הפחמ"ן סוחב על גבו בדרך כלל פק"ל קבוע של לינקים, סרטונים, צילומי מסך, ממים ותשובות מוכנות למי שמעז להטיל בתחום העניין שלו ספק.

הרשת מלאה בפחמ"נים מכל הסוגים: פחמ"נים לאומניים, פחמ"נים טבעוניים, פחמ"ניות פמיניסטיות, פחמ"ני דת וכמובן – פחמ"ני הגז.

כדי להבין טוב יותר מיהו פחמ"ן רשת, כדאי להבין מה הוא לא:

1. הוא לא מאמין בתחביבים – לפחמ"ן אין זוגיות או בני משפחה.

הוא אינו קורא, לא מטייל, לא מבלה, לא מבשל, ובאופן כללי לא מאמין בבזבוז הזמן הזה שנקרא חיים.

2. הוא לא יחצ"ן – אמנם הפחמ"ן נוקט בשיטות ניג'וז שיווקיות הדומות לאלה של פוסטים ממומנים, אבל הוא נודניק מסיבות אידאולוגיות. הוא מקריב את שמו הטוב למען המטרה המקודשת.

3. הוא לא קשוב – אפשר להתווכח איתו (אבל אז לקבל את כל הפק"ל בפנים, וזה ממש מעייף).

4. הוא לא מאמין בהומור – הפחמ"ן ייפגע עד עמקי נשמתו אם תעז להיות אירוני, משועשע, או מסתלבט על ציפור נפשו. נסו בשביל הצחוקים לספר בדיחה גסה לפחמ"נית פמיניזם, ותגלו לבד.

5. הוא לא מכיר באנדרסטייטמנט – הסמולן בוגד, הקרניבור רוצח, הקפיטליסט חזיר, החילוני משומד. אין טעם לרמוז שהמציאות מורכבת. החיים הם שחור, והפחמ"ן צח כשלג.

עד כאן ענייני הפחמ"ן, ועכשיו המשיכו בפיד שלכם.

בהצלחה.

#פחמנותֳֳֳ

בתל אביב אין ילדים

כשקראתי ynet היום, נבהלתי. אשתי נשבעה לי בטלפון שהילדים קיימים, והם אוכלים עכשיו פסטה.
כמו כן היא אישרה כי מאות בתי הספר, הגנים, הצהרונים, חנויות הצעצועים, הג'ימבורי, גני השעשועים, מנהל החינוך, תיאטרון ארנה פורת – כולם במקומם.
טמקא.jpg
אבל כתבו על בני ברק! הקשיתי, געוואלד! את בטוחה שלא השתלטו עלינו?
לא, הכל בסדר, היא הרגיעה, זה רק ynet.
ואז נזכרתי שחרדים מתרבים (בו-הו!) ותל אביבים עוכרים (בו-עה!) זה טוב לטראפיק.
אז אחרי שהסדרתי נשימה, ושיחקתי אותה רביב דרוקר, מצאתי את המקור ומסתבר שיש בעירי יותר  מ- 110000 ילדים, בעוד שבני ברק נהנית מ 34000 תינוקות של בית רבן. כמעט פי שלוש, בדיוק אותו היחס בין כלל התושבים בשתי הערים.
כך שלסיכום תל אביב מלאה בילדים, אבל ynet מלאה באינפנטילים.

 

 

גבר לבן

גבר לבן.

ככה קוראים למודי בר און ב"הארץ"
לא, נגיד, "חיפאי שנון" או "דוקומנטריסט חובב ספורט".
זה מה שהוא, ההורים שלו נולדו באירופה, וליד מפשעתו מבצבץ זוג אשכים.
—-
וזוהי תמצית הגזענות: אשפוט אותך על פי מה שאתה, לא על פי מי שאתה.

—–
זה אמנם מגוחך ששמי אחד קורא לשמי אחר: לבן, אפילו קצת אירוני שגואל פינטו וענת סרגוסטי המאוד בהירים מטיחים אשמה כזאת.
אבל ככה זה. לוקחים קצת מלקולם איקס, מערבבים עם פוליטיקת זהויות בניחוח סורבון, והופה – תבשיל הפיגולים הגזעני מקבל ארומה לאנשים חושבים.

גבר לבן לא יכול!
גבר לבן לא יכול!

ולא משנה מה יעשה אותו גבר לבן.  הוא גבר, והוא לבן. לא תסריטאי החמישייה הקאמרית, לא האיש שגרם לנו להתאהב בליגת האלופות, לא יוצר "הכל אנשים", "כביש 90", "תל אביב-יפו". את הרזומה שלו הוא סיים כשהוא נולד.

על הריצה

איך הריצה, ספורט פרימיטיבי שדורש רק זוג רגליים, הפך לטרנד עשיר ודורסני?

ריצה, איך נאמר בעדינות, היא הספורט הפרימיטיבי ביותר.

לשם מימושו יש צורך רק בשתי רגליים וזהו.

האדם הקדמון ידע לרוץ, קופים רצים, עכברים רצים, אפילו דינוזאורים רצו. בסיסי.

לריצה אין כללים, היא לא תחומה בזמן או תוצאה, אין בה חשיבה, אין עבודת צוות. היא לא דורשת עזרים כמו כדור, מים, משקולות, מגרש. כלום. היא מונוטונית, משעממת לביצוע ומשעממת לצפייה. זוג רגליים מתרומם מעל הקרקע, כל רגל בתורה. וזו כל התורה.

אבל ריצה הפכה לטרנד. וטרנד, הוא הזדמנות עסקית. השלב הראשון הוא הפיכת האצן החובב מאיש עם זוג רגליים לאיש עתיר אקססוריז. אם תראו אדם רץ סתם כך, מה תחשבו עליו? נמלט? רודף? ממהר?

לא אצל האצן הממותג, זה שנראה כמו צוללן:

בגדיו מנדפי זיעה, עשויים סיבי פלוטוניום אווירודינמיים (עודפי יצור של נאס"א!), נעליו מלאות בכריות ג'ל, בבולמי זעזועים מבית למבורגיני, הוא לוגם (כשמסתכלים עליו) משקה איזוטוני, הוא בולס חלבון איזוטרי, כולו יונים שליליים ומשקאות אנרגייה חיובית. שעונו כולל מד דופק, מד מהירות, מד חום, מד CO2, מד BMI, ובעיקר – מד פוזה.

אפליקציות ללא סוף, שתפו בפייסבוק: "רצתי 9.432 ק"מ ב-59.76 דקות! הנה המסלול: מבן גוריון פניתי ימינה להרצל!. והנה – סטיקר לג'יפ: 42.2 שאפו.

 טייטס

 

גברים בטייטס.

 

לא די באקססוריז. כדי להשריש טרנד, הוא חייב ערכים. לשם כך גוייס האח הרוחני של הצרכנות, הלא הוא הניו אייג'. מתפקידו להפוך את הספורט חסר הפשר הזה ל"אתגר ההתמדה", "המלחמה למען היעד". מי שרץ הופך לאדם טוב יותר, לאדם חזק, לשובר גבולות, רצת 21? רוץ 42. רצת 42? לך לאיש הברזל, לאיש הפלטינה, השתתף ב"חוצה ישראל", "בחוצה אירופה" במרתון הטרנס גלקטי, אתה פורץ דרך. אין עליך. אתה לא מרים את רגליך (מבית נאס"א!), אתה רוח האדם.

ועכשיו אפשר להמשיך את הבלוף, והפעם בפעולה חברתית.

קבוצות הריצה הן דבר קצת מופרך. אני לא יכול להבין מדוע אנשים ירצו לשהות אלה במחיצת אלה בעודם מזיעים, חסרי אוויר, סובלים משפשפות ויבלות, סמוקים ממאמץ, ועוד כשלכל אחד קצב ריצה שונה, אבל זה עובד. בכל מקום עבודה, לכל מרכז קהילתי, תחת כל ספסל בפארק, ומעל כל אבן משולבת בטיילת. הם רצים, הן רצות. בצרורות.

גם ארגוני ההתנדבות המשוועים לכסף ותשומת לב נכנסים לעניין. הפנינג ערכי: מרוץ למען חיילים חולי פלטפוס, מרתון השלבקת החוגרת. במה הריצה, אקט אנוכי מטבעו, תורמת לעניין?

 

ואז מגיעה ההשתלטות לשיאה, זו שפולשת גם למרחב הציבורי, של כולם.

ראשי העיר (בשת"פ עם ענק סלולר או חברת ממתקים) נוהגים לחסום את עריהם. זה יופי לפי אר, אבל קצת פחות לילדים שלא יכולים ללכת לבית הספר, לחולים שדרכם לבית החולים חסומה, לתושבים הרגילים שאוהבים לשוטט להם בנחת ביום שישי ובכלל – לזן הנכחד שמעדיף ללכת או לנסוע.

מילא ביומיום, בהם האצנים (וקרוביהם – רוכבי האופניים) השלימו השתלטות עוינת על הפארקים, הטיילות והמדרכות, אלה שאין להם סבלנות לאנשים עומדים, מטיילים או משוטטים, משל היו סוסיתא באמצע כביש שש, כאן המרתונים האלה מפקיעים את העיר לחלוטין.


אני לא מתנגד לריצה. זה ספורט, זה מרזה, זה כיף לאנשים מסויימים, אבל רגע לפני שאתם נרשמים בהתלהבות גרופית ל"מרתון" העירוני הבא, משלמים מאות שקלים ל"הפנינג", מוכיחים דבקות במשימה או משהו, ושותים לאות ניצחון מהמשקה האיזוטרי שלכם בקו הסיום (שיתוייג לפייסבוק), עצרו רגע.

ואז תיזכרו שכדי לרוץ צריך רק זוג רגליים.

להמשיך לקרוא על הריצה