ליברמניה

הבוקר, בהשפעת החדשות, יצאתי מהבית לאט, נצמד לקירות, מטה אוזן לכל רחש. מי יודע, אולי פתאום יזנק אלי סוכן ק.ג.ב ישראלי וישלח אותי לאיזה מחנה לחינוך מחדש בנגב. מפחיד.

האמת היא שהוא באמת מפחיד. קחו איש שמן, שימו לו זקן ותנו לו לדבר בשקט. זה כבר מפחיד. עכשיו תנו לו שם מטופש (למשל שם של זקנה מרוקאית) ומיד יעלו בראשכם מאות סרטים הוליוודים. אמאל'ה, הנבל כאן, והוא שר הביטחון! הצילו! רמבו, איירון מן, מקרתי, מייטי מאוס – הצילו את היום!
יש לו מבטא, ואסי כהן מחקה אותו ממש בקלות. כמה קל למרוח את כל הסטיגמות הפוטיניות על האיש המזוקן הבלתי סימפטי הזה. איווט?! מהו איווט? הוא ריח של בצל, דובים ובורשט. שלג סיבירי, אכזריות סטאליניסטית. הוא הזר, הוא הפחד. הוא הנבל.

אני לא בא לנקות אותו. את התדמית שלו הוא הרוויח ביושר. שומר ברים, ידידם של רודנים פוסט סובייטים, עדי התביעה שנעלמו במהלך חקירתו, אבל בעיקר – התבטאויות שלו.
הוא איים להפציץ את סכר הנילוס באסוואן, חרץ משהו על נאמנות ואזרחות, אבל מצד שני הציע להקים מדינה פלסטינית שכוללת גם את המשולש , משהו על ברית הזוגיות, שינוי שיטת הממשל כי רק הוא מבין ערבית. פרבוקציה רודפת פרובוקציה, שרירי פנים קפואים, לחץ, פחד.

אבל כשמניחים לליברמנופוביה הזאת, מגלים שבמבחן התוצאה מדובר בגדול הקשקשנים בפוליטיקה הישראלית. האיש נמצא כבר עשרים שנה בלב העשייה הפוליטית, ואין ברשותו שום הישג ממשי. זוכרים אותו כשר התשתיות הלאומיות? כשר התחבורה? כשר לעניינים אסטרטגיים? היש בו דבר מה אסטרטגי? דא? נייט.

אז בינתיים אתרחק מהקירות, ברשותכם, כשהנילוס יופצץ כבר נסתדר בעזרת תרד, קורי עכביש או קריפטונייט.

מודעות פרסומת

אבודים במפה הסינופטית

הידעתם? רמה ברומטרית נמוכה שחודרת אלינו דרך אפיק ים סוף גורמת לגל חום. אחוזי הלחות יורדים בעקבות שקע פרסי שעוקף אותנו בעננות נמוכה. ניתן לראות כי חודש מאי חם בממוצע ב-0.93 מעלות! חום דומה נרשם במאי 1983, אך הוא הושפע, כפי שניתן לראות במפה עם העיגולים, מאפיק סעודי מתון שלווה במשבי רוחות קונגולזיים.
הידעתם? כתבתי עכשיו שטויות. מה, לא ידעתם? איך תדעו?

סיקור מזג האוויר בתקשורת הוא דוגמה מאלפת לתחום שמעניין כל אחת ואחד מאתנו, כשמקצועית מדובר בתחום משמים. התקשורת מצאה שם את דרך המלך: החזאים יגרמו לנו ללכת בלי ולהרגיש עם. יוגשו לנו קישוטים מקצועיים, אך לעולם לא יטרחו להסביר לנו את משמעותם. ובכך נבין את הסאבטקט: אני חזאי מקצוען, ואתם תדעו אם ללבוש סוודר או גופיה מחר.

כל תחומי הסיקור משתמשים בטקטיקה הזו. הילת מקצוענים מרחפת מעל ראשי הכתבים הידענים, מונחים מהז'רגון מוטחים לאוויר, וכלנו שותים בצמא חדשות מוצפנות למחצה.

ובחדשות ימשיכו לקרוץ לנו, ידברו על קרנות גידור, על סעיף 52 ומתווה קלינטון, ובמה זה קשור לחוק הנורווגי, ומי לעזאזל הם ג'בהת את נוסרה? הנאשם שקשר את עצמו לאירוע, וייחקר באזהרה בחשד לרישום כוזב במסמכי תאגיד, נקשיב בכובד ראש על סטגנציה של מדד תשומות הייצור, ועל השפעתו על האג"ח המוסדי ועל שוק הכרסום והפרזול. הפרשן במשחק יתמוגג מהפיק אנד רול וימליץ שה-1 וה-5 ילכו על בוקס אין וואן. וואלה, הוא מבקר מסעדות מקצוען, נגיד לעצמנו, מתרשמים מעפיצות היין הפירותי הנימוח. ונדאג מאוד מהיערכות זרוע המודיעין באשר לסבירות הסיכונים בזירה, כי אנחנו יודעים שהקיץ יהיה חם.

ביבי צודק

גם זה קורה לפעמים. ביבי צודק.
ואת זה הבנתי דווקא הבוקר, כשהפיד שלי התמלא היום בעשרות פוסטים זועמים. איך הוא מעז? הביבי הזה!
משהו שנאמר במהלך טקס יום השואה, שכלל ביקורת על העולם המערבי, הקפיץ את הפיוזים.
מכיוון שפספסתי את הטקס (בכל זאת טקסיות ואני לא חברים טובים כל כך), הכנתי את מיטב ציפורניי, וכבר סידרתי לעצמי מחאה מנוסחת הכוללות את המילים "שיער סגול", "שרה", "גלידת פיסטוק" ו"קיסריה", אבל קודם לכן, רציתי להבין מה הוא בכלל אמר.

אז מזל שיש אינטרנט, ויש תמלול מלא של הנאום. לא מבריק במיוחד, לא מחדש במיוחד, אבל, איך לומר, נכון.

אז מה הקפיץ כאן אנשים?
כנראה שהמשפט הזה: "אבל בשנים האחרונות מצטרפת אליה הסתה לא פחות ארסית מן העולם המערבי. חברי פרלמנט בריטיים, בכירים בשבדיה, מעצבי דעת קהל בצרפת. אני חייב לומר שהאנטישמיות בימינו מייצרת זיווגים מוזרים, אנשי אליטות שכביכול מייצגים את הקדמה האנושית, חוברים לקנאים ברברים החשוכים ביותר עלי אדמות, לעורפי ראשים, מדכאי נשים, רודפי להט"בים, משמידי אוצרות תרבות. הם עושים יד אחת ביניהם להפיץ את הנגיף האנטישמי מול מטרה אחת – נגדנו. נגד מדינת ישראל"

אין פה חידוש גדול. ישנה ברית מוזרה, שילוש לא קדוש של שלוש קבוצות רדיקליות בעלות אידאולוגיות הפוכות. הימין הקיצוני הניאו נאצי, השמאל הקיצוני (האנטי "אמפריאליסטי" עם הטיותיו המוגזמות) והאיסלאם הקיצוני. הם לא מסכימים על שום דבר, לא על דת, לא על כלכלה, לא מדיניות, לא על זכויות אדם. רק על דבר אחד הם מסכימים. הדבר הזה הוא אתם, קוראים יקרים.
או כמו שאמר ג'רמי קורבין על נציגי חיזבאללה וחמאס: ידידיי.

כתובת אנטישמית על קיר  בבריטניה. צילם: מייקל קרטיס. מתוך אתר thecommentator
כתובת אנטישמית על קיר בבריטניה. צילם: מייקל קרטיס.
מתוך אתר thecommentator

האנטישמיות היא השקפת עולם מופרעת, ופשעים שנעשים בשמה בזויים ובלתי לגיטימיים, ועל הרנסנס של התופעה המאוסה הזו מדברים באומץ ובכנות מקביליו של נתניהו: גם ראש ממשלת צרפת, וגם ראש ממשלת בריטניה אומרים דברים דומים.
ואם הם מתריעים על שנאת היהודים המחלחלת במדיניותיהם, מדוע ראש ממשלת מדינת היהודים, ביום הזיכרון לשואת העם היהודי לא יכול לומר זאת?

בית קברות בצרפת, שחולל בצלבי קרס. מתוך אתר  new voices
בית קברות בצרפת, שחולל בצלבי קרס.
מתוך אתר new voices

אז נכון, ביבי הוא לא כוס התה שלי. אני סבור שהוא ראש הממשלה הגרוע ביותר שהיה כאן אי פעם. ההשקפות שלו הפוכות לשלי כמעט בכל אחד מתחומי החיים (אם כי העובדה שהוא לא עושה הרבה מנחמת אותי), אבל לפעמים גם הוא צודק. כמו אתמול, ברחבת הטקסים ביד ושם.

אלף שיר לצפון

בכית? נשחקת? פנה עכשיו. לאן? לצפון כמובן!

גשם חזק קשה לי לראות
אפילו שעיני פקוחות
נוסע הלילה
לבד לצפון
כי בא לי לברוח.

מתוך "גשם חזק" – מילים וביצוע – מוניקה סקס

חיזר שהיה נוחת פה, וניזון ממילות פופ ישראלי עכשווי, היה בטוח שיש מקום פלאי שנקרא "צפון". בארץ הפלאות הצפונית, אנשים נרפאים מכל צרה – אישית, כלכלית או בטחונית. לא ברור מה טיבו של אותו צפון נשגב, אבל בטוח שהוא גם צימרלנד פסטורלי מרחיב לב, וגם מוקד של התבוננות. עץ הדעת ועץ החיים במחיר אחד. גן עדן.
ואין כמו הצפון כלי להילחם באויבו המר, הלא מוסבר והאכזר: "המצב".

סעי לבד, צאי לדרך, קחי רק תיק עם כמה בגדים
יש רכבת עוד היום, רק את והנוף שמתחלף

צאי מוקדם, שתספיקי ויהיה לך זמן לחשוב
את חולמת על המים, על החוף יהיה לך טוב

תגלי איך האוויר מחוץ לעיר מרגיש אחרת
להגשים לא מאוחר, עוד לא מאוחר לך
קחי ת'זמן שלך

מתוך "רכבת לצפון" – מילים וביצוע – אסף אמדורסקי

צפון הוא לא מקום, צפון הוא כיוון. עבור אילתים – באר שבע נמצאת בצפון, לדידם של תושבי קרית שמונה – הכנרת נמצאת בדרום. הכל יחסי. הצפון בשירים הוא צפון של תל אביבים, כלומר מחדרה בערך ואילך, נו, הזה עם קטיף התותים, ובקתת העץ עם כוס היין. משהו ב- 04.
אם הייתי גר באותו "צפון" אולי הייתי מוחמא לרגע, אבל במחשבה שנייה הייתי ממש נפגע. הצפון הוא מטרופולין גדול כמו חיפה, הוא מושבים וערי פיתוח, הוא כפרים ערבים ודרוזים, קיבוצים, מצפים וישובים קהילתיים. חיים בו כשני מליון ישראלים. הוא לא באמת רק מרחבים פתוחים. יש בו נופים יפים פה ושם, אבל הוא לא מקום לברוח אליו, הוא מקום שחיים בו אנשים, שחווים גם הם משברים אישיים, ששורדים גם הם במצב כלכלי קשה, שחוטפים טילים ופיגועים, יש אלימות בצפון, ומחלות ובעיות, בדיוק כמו במרכז. החיים שלהם הם לא רק תותים.

נסעתי לצפון להיזכר מי אני
עכשיו כבר אין לי ספק
זה ברור לי ממים
אני זמר מדורות
שר את שעל לבי

מתוך "זמר מדורות" – לחן וביצוע – עידן עמדי

בגל ההצפנה הקלישאי הזה לקו גם אמנים המקפידים על טקסטים כמו אסף אמדורסקי, או חברי מוניקה סקס. ככה זה ש"הצפון" הפך לצורך. הצפון היום הוא הסיני של פעם. הוא איזה מפלט פסיכולוגי, מקלט ממועקת היומיום. היום כבר לא כותבים שירי מחאה, היום כותבים "דאווין של שירי מחאה". המצב נורא, אז עולים לאוטו או לרכבת במצב רוח מהורהר במיוחד ובורחים. לא חושבים למה המצב נורא, מי האחראי עליו, ואיך ניתן לשפר אותו. ואם הכל מכתוב, וזה "המצב", אין לנו יותר תקווה. מקסימום התקווה 6.


"קשה עם החדשות פה
אז לפעמים אני לוקח את האוטו
ונוסע צפונה מהעיר…
…וקשה קשה נכון, אבל אין ברירה אחרת
השקט נעדר אך הארץ נהדרת
אז מנסים למצוא איזו פינה קטנה מוארת

מתוך "משהו לנשמה" – התקווה 6.

זוהר צפוני. בקוטב או בכנרת.
זוהר צפוני. בקוטב או בכנרת.

אל אל ישראל!

שלוש הערות על הראיון שקיים רפי רשף הערב
1.

מסרב להזדעזע. אלה ילדים מתבגרים. מתבגרים לא טוב, אבל זה הגיל. הם עושים פרצופים טפשיים למצלמה, מפריעים כמו שמתבגרים יודעים. הדור של ימינו מגוחך בדיוק כמו הדורות שקדמו לו. טיפש עשרה יישאר תמיד טיפש עשרה. אלה ממשיכיהם של הפושטקים, ויושבי הברזלים, אלה שאמא שלכם מפחדת שידרדרו אתכם לתרבות רעה.

כך תמיד היה, וכך תמיד יהיה.

וככה גם נראית הכינרת כבר עשרות שנים. רחל המשוררת ונעמי שמר כבר לא שם מזמן. די לצקצק.

2.

ובכל זאת הראיון המוזר הזה הוא מסמך חשוב. הוא אפילו קצת משל.

בלעדי הילדים האלה, יכולנו להאמין לפקח האומלל, שמעשיו הסיזיפיים תורמים למשהו. האייטם השיווקי בעיקרו של רשות הכינרת זכה לטוויסט מרתק בעלילה: הפקח הוא דון קיחוטה מכמיר לב. הוא נלחם בוולגריות הישראלית באמצעות "צ'ופרים" (צלחת פריזבי!). הוא גיבור טראגי. הוא רשויות החוק שלנו, יש לו המון כוונות טובות, אבל עושים לו פרצופים מאחורי הגב. הוא בעצמו קצת צלחת מעופפת.

3

הילדים דווקא לא מקללים, הם בוחרים לשיר שני שירים: "אל אל ישראל" ו"עם ישראל חי".
השילוב שהולך היום הוא: שירי כדורגל, התפרעויות בחוף ופטריוטיות מעושה.

משל, כבר אמרתי?

מרד ללא סיבה. תמיד היה, תמיד יהיה (ג'יימס דין מתוך הסרט "מרד הנעורים", 1955).
מרד ללא סיבה. תמיד היה, תמיד יהיה (ג'יימס דין מתוך הסרט "מרד הנעורים", 1955).

אין לנו אביב

אין דרך קלה לומר את זה. אני מצטער.  אין לנו אביב.
אנחנו חיים בין אסיה לאפריקה, על סף המדבר. העונה הזאת לא שלנו.

וזה לא פייר, כי אנחנו כל כך אוהבים את האביב. עד כדי כך שאנחנו קוראים לילדינו  אביב, אביבה ואביבית, ולא מפסיקים לשיר על זאת שתשוב בחזרה,  וכל הדינגה דינגה דינג הזה.

אני יודע, תל אביב, ורמת אביב, וכפר אביב, וגני אביב, וסביוני האביבים מזרח. יודע. אבל אין. פשוט אין. עונה נהדרת, עונה נעדרת.
יש מעט ימי חסד של סוף חורף. אשכולית שתלוייה עדיין בין החורף והקיץ. הארץ האביונה שלנו, פורחת בערך שבעה ימים, וזהו.

אנחנו אוהבי את האביב, וזה מה שחשוב. אנחנו מדחיקים את פורים הגשום עם התחפושות שנרטבו, ואת האובך הכבד שטינף לנו את הנקיונות לפסח. אנחנו מעדיפים לעלעל בתמונות שלנו מחייכים ומאושרים  מאפריל שעבר, כמו פרומו טוב לתכנית מחורבנת.  אח, איזה טיול זה היה! איך הצפון לבלב (אי תנועה בצומת מגידו), הגלבוע היה מנוקד (מצאנו ארבעה אירוסים בהר שאול. מזל, כי הם פורחים שלושה ימים בשנה), והדרום נצבע אדום (בתרונות משהו, כמה כלניות בתפזורת). לא נזכור את מזג האוויר באותו הטיול: שרב, אובך, טיפות גדולות ומלוכלות של גשם, או שילוב של שלושתם, או את הנוף הבז' שנגלה לנו מהמכונית בדרך.

אנחנו רוצים גם! אני רוצים להיות כמו המקובלים במערב! אירופה, אמריקה, פריחת הדובדבן ביפן. תנו לנו את המון בלאן מפשיר, פרימוורה בקימורי טוסקנה, עלווה שלווה סטייל ניו אינגלנד, סלסולי יודלים בעמקים מוריקים כמו בפרסומת של יוגורט מולר. זה לא פייר.

אל חשש,  לא ניתן לאקלים הבוגדני לנצח. אנחנו עם קשה עורף, ואין "לא יכול אביב", אלא רק "לא רוצה אביב". את קדחת השחת נדחוף לתחת,  והחררה לא תרפה את ידינו. אז בואו לטייל! לא לשכוח להצטייד בכובע, קרם הגנה, מטריה ושכנוע עצמי עמוק במיוחד.
חג אביב שמח.

עמלק-רויאל

 

זאת לא  חכמה גדולה לצעוק להם אאוט.

כששר הבריאות, יעקב ליצמן, תקף בגסות את מקדונלדס, הוא זכה למחיאות כפיים מקיר לקיר. לא פלא – אם נותר משהו משותף לכל הרבה ישראלים, זה זה. הקונסנזוס האחד שנותר במדינתו המתפרקת: מקדונלדס הוא השטן.

קואליציה מוזרה נרקמת כאן. טבעונים וצמחונים מתעבים את הקציצות האלה, דתיים מוחים על הרשת הלא כשרה, סוציאליסטים מתעבים את התאגיד הקפיטליסטי, פעילי סביבה  כועסים עליהם מאוד, ואנשי ימין לא יסלחו לזכיין אשר מחרים את יהודה ושומרון.

אבל העולצים ביותר הם הפודימנטליסטים (הברקה אמיתית של ליסה פרץ), פלנגות הבריאות הזועמות שרואות בג'אנק פוד אוייב בוגדני שיש למגר אותו. ואם נחזור למאמר של פרץ, כל הצועקים אמנם צועקים זה על זה, אבל כולם צועקים על מקדונלדס.

 

האמת היא שגם אני לא משתגע עליהם (אצלי זה מהזווית הצמחונית והחברתית), אבל מקדונלדס היא לא שורש הרע. לשר הבריאות יש כל כך הרבה עבודה. בתי החולים שלנו נראים כמו מחנות פליטים, הרפואה הציבורית קורסת, קופות החולים מזייפות. לך לשם.

עזוב את רונלד וחבריו לנפשם. הם נורא מתאמצים לדחוף סלט של סיסמאות  בריאות לסניפים שלהם. זה מכמיר לב.

מקדונלדס חיים על אדי שמן הטראנס של המאה העשרים. הם יתפיידו מעצמם. אין צורך שתצעק להם: אאוט. הם יודעים. העת הצדקנית הזאת תגמור אותם.

קפוץ למיון, בינתיים. שם צריכים אותך אין.

 

 

ronald-1
בתמונה – עוכר ישראל