2016 – טור אורח

2016 מתארחת כאן. זו הפעם הראשונה שאני מאפשר למישהו אחר לכתוב בחוכמולוק. אמרתי לה שאם בוער לה להגיד משהו,  שתפתח לעצמה בלוג. אבל היא ביקשה ממש יפה, אמרה שבוער לה, שכואב לה, שהיא חייבת להוציא את זה איפשהו, שכולם רבים עם כולם פה, ואף אחד לא מתייחס אליה. תן לי לדבר, לפחות בבלוג הנידח שלך. נו טוב, הסכמתי. בבקשה, 2016, דברי:

שלום לכל הקוראים, אני 2016, ואני כותבת כי כואב לי. אני יכולה להעיד שהשנים שקדמו לי מתו. תאמינו לי, אני שנה ואני יודעת, גם אני אמות בעוד כמה חודשים, אבל בינתיים אני כאן, אז תקשיבו לי, בבקשה.

פתאום כולם מנסים להחיות את אמותיי המתות. ניחוחות של די די טי באוויר, עלבונות של מהגרים ניתזים לכל עבר, אורשרים ורגבים ורוטנברגים וקשתות שצבועות בצבע אחד, וקשישים מרירים (שנשמעים כמו ערסים כועסים), וערספואטים כועסים (שנשמעים כמו קשישים מרירים) משניאים, מקטבים, מדירים, וממפים את האנשים שחיים כאן.
עצמותיה של 1948 עוברות נסיונות החייאה שוב ושוב, אבל מי יכול להחיות עצמות יבשות? אולי רק יחזקאל (אבל גם הוא מת מזמן).

בומבה של נביא, אבל יבש.
בומבה של נביא, אבל יבש.

אני לא רוצה לקלל, אבל אתם יודעים מיהם אנשים הניזונים ממתים, ואיך קוראים לאנשים החושקים במתים. טוב, כל אחד והתחביבים שלו. אבל אני כאן, ואני חיה, ואני צריכה אתכם. בבטני צומחת 2017, היא תיוולד בחורף הקרוב, איזו בשורה מחכה לה?

בקול חנוק אני קוראת לכם, הניחו לעצמות. אני כאן, ואני מציעה לכם את חכמת כל השנים הקודמות, את כל התרבויות, האמונות והטעמים. למדו מהטעויות, הבינו שבני אדם לא יכולים להיות מותכים לכור אחד, אבל הם גם לא צריכים להגביל את עצמם לשיוך הגזעי שלהם.

אני 2016 ואני חיה כאן בישראל, ביניכם, בנקודה הקטנה הזאת שמחברת שלוש יבשות, שני עמים ושבעים עדות. אני כמו אסטנבול, אני כמו אתונה, למען השם, אני ירושלים! אני מכילה את הכל. העושר התרבותי שלי טוב לכולם. התערבבו, הכירו , שלבו, מזגו את הטעמים, זה כדאי, זה מהנה, זה קרנבל, הניחו לעבר, הקשיבו להווה למען העתיד.

תודה.

מודעות פרסומת

אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים

קוראיי הנאמנים זוכרים איך השמצתי את האביב. טוב, זה היה באביב. היום אנחנו בקיץ. וקיץ, יש כאן בשפע, וקיץ זה הכי ישראל שיש.

הרי אני, בשפלת החוף, חש את חום יולי אוגוסט כמדי שנה, כמי שמבושל בסיר מרק אפונה מבעבע (בני מזל הם ידידיי ההרריים שזוכים לאקלים של מייבש שיער אינסופי). וכמו תמיד אני נמלט בשאריות כוחותיי לבריכה, לים, או לכל מתחם ממוזג שהוא.
זה נורא, אבל ולא מדובר רק בקיטורי אקלים שנתיים – קיץ בישראל הוא לא רק עונה, הוא גם הלך רוח.

בקיץ לא רק התלמידים יוצאים ל"חופש הגדול", אלא גם האינלטקט. התופעה המוזרה הזו משתקפת בנתוני האלימות, תאונות הדרכים והנורא מכל – בהצלחת להיטי פופ לטיני קליטים. מלחמות ישראל, מששת הימים ועד לצוק איתן, פרצו בקיץ. לא חושבים, מרגישים, מתלהטים, קיץ על החוף על החוף על הקיץ, מתפרעים. בעל הבית השתגע. קרחנה. קיץ.

והשנה הקיץ הגיע בדיוק בזמן. השלטון שלנו קייצי במיוחד, מאמץ אותו בחום. הטוקבקים לוהטים, שנאת אנשי הקור, האירופאים ברוחם, הסגרירים והחיוורים בולטת עכשיו. השילוש הקדוש הוא: חם, ים, עם.

ואני, מה אני? אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים, כפי ששרו פה מזמן, מתחבא במזגן, מזיע מחום ומפחד שמא תפרוץ פה מלחמה חדשה, או גרוע יותר – מריקוד למבדה סוער.

הון-דדון

ואני אומר – כל הכבוד לארץ נהדרת. סוף סוף יש לנו תכנית סאטירה שלא דופקת חשבון לאף אחד. אולי קצת לעצמה.
הנה, פארודיה מושלמת על הזמר המזרחי. הא הא, הכניסו להם! ושלא תחשבו שלא שילמנו על זה מחיר. די גבוה.

איזה צחוקים לצחוק על מוסיקה מזרחית. רק לראות את הפרצוף של דדי דדון, בנם הרוחני של פאר טסי ומשה פרץ, ולהתמוגג מהסאטירה.
נכון שהם דווקא פורצי דרך, הטקסטים טובים מאי פעם, הפתיחות לסגנונות אחרים כמו קאנטרי או מוסיקה אירית מרעננת, ובכלל נראה כי הפופ הים תיכוני התבגר, לוקח את עצמו ברצינות הרבה יותר. אבל הי! זאת סאטירה, אז נצחק עליהם, ואז נצחק איתם, ואז נצחק עליכם, ואז נצחק כל הדרך לבנק.

זה באמת הזמן להכניס לבנקים. וגם על זה יש מחיר כבד. כל הכבוד, אני אומר.
וכבונוס על עבודה חתרנית אמיצה, אסי – הנה הצ'ק מהבינלאומי, עלמה – ארז שלח לך את החלק שלך מהפועלים, ליאת פה? מלאומי כארד מחפשים אותך, סמו, מחפשים אותך, משהו עם ישראכרט. מי אמר אני ולא קיבל? לא לדאוג, הנה שוקה, היונים, ויש פה איזה מורה נהיגה מ-AIG.

ואני אומר – כל הכבוד לארץ נהדרת. יש זכיין, ויש זוכים. אסי, מה קורה? מחכים לך בקבלה. יש להם מתנה מתוקה מהחיים בשבילך.
סאטירה בלי חשבון, אבל עם חשבונית.

השפוי וההזוי

ההתנצלות של אושרת קוטלר היתה במקומה. מה היא בסך הכל רצתה להגיד? היא מצאה מתנחל שפוי. היא התכוונה להחמיא ויצא לה בלעם הפוך כזה, שמאבחן קלינית כחצי מליון ישראלים.

שפוי זה הנכון החדש. שפוי הוא מי שמסכים איתי. מי שחי כאן, מכיר את העובדות, ומעז לחשוב אחרת, הוא כנראה לא בסדר. ולכן הוא בן זוגו המופרע – ההזוי.

הזוי הוא אפילו לא בן אדם. הזוי הוא דבר מה שמישהו הזה. הוא מנותק מהמציאות. אם בעבר התואר המפוקפק הזה היה מנת חלקם של שמאלנים רדיקלים וימנים קיצוניים, ידידם של ה"סהרורי" וה"משיחי". היום הוא היפוכו של השפוי. אין שמאל וימין, אין נץ ויונה, אפילו מעמדם של הבוגד והפשיסט דוהה לו, הנה הזוג החדש, זה שאושרת קוטלר ביטאה מבלי לשים לב: השפוי וההזוי.

הלשון משקפת את הלך הרוחות, את השיח השטוח והשונא, את אפס הסובלנות לדעת האחר, את אבדן היכולת לשכנע ולהשתכנע. אדם שאינו שפוי, אין טעם להקשיב לו – הוא מדבר שטויות, הוא לא סביר. זה מה שחושב למשל חבר הכנסת זוהר על החילונים, או יאיר גרבוז על מנשקי קמעות.
אדם שפוי הוא כמוני, כמובן, ולכן כל מה שיאמר שיקף את השכל הישר ואת ישוב הדעת. ואם פתאום מתגלה מישהו מעבר להרי השפיות שהוא, איך לומר, שפוי! נתפעם. אושרת קוטלר התפעמה.

אבל לא רק דה לגיטימציה לדעת האחר יש כאן, אלא עליבות של ממש. שפוי והזוי הן מילים פסיביות. השפוי פשוט לא לוקה בנפשו, וההזוי כן. זה אפילו לא תלוי בהם, אין להם שליטה על זה.
פעם חיפשנו במנהיגים שלנו ערכים, יוזמה, כריזמה, טוהר מידות, חיפשנו את המילה הזאת שמתחרזת עם הזוי. קוראים לה ראוי.

הזמן החמוץ

לאחר שמשרד הבריאות יצא במלחמת חרמה במלוח ובמתוק נותרתי עם טעם חמוץ.
הקמפיין הזה תואם את רוח הזמן המופרטת הנושבת מהממשלה – אתם תדאגו לעצמכם, ויש ממה לדאוג. השוק חופשי, וגם החרדות שלכם חפשיות. אכלו במבה, בדרך אל הסוכרת והסרטן והגזזת והשלבקת. אתם עומדים למות כל עוד לא הוכח אחרת. שעון החול שלכם אוזל, מתים מהלכים שכמותכם. זה מה שאתם רוצים? טרטרטרטרזין וזיזורומביציט זרחני? פחמימות ריקות עלובות שכמותכם, המטולוגיות ג' מחכה לכם, אבל הי, השוק חפשי – אז אנחנו רק מייעצים. אנחנו אמנם הרשות המבצעת, אבל אתם לבד. השוק חופשי, חברה. תאכלו שטוחים, שתו ספרייט, ותמותו. שלא תגידו שלא אמרנו, כן? הנה, אתם עומדים למות מהביסלי, ועכשיו לפרסומות.

יש אינספור מקלות וגזרים לממשלה להשפיע על צריכת מזון בריא. מהסדרת שוק הירקות והפירות המופרע, ועד לעדכון מוצרי המזון בפיקוח.
יש חומרים מסוכנים בחטיפים ובמיצים? אל תאפשרו את זה. תמרצו את החברות להשתמש במוצרים טבעיים, אלצו אותם להפחית סוכר ונתרן. אתם באמת יכולים לשנות. אבל למה להתאמץ? אפשר להפחיד/להסביר.

ולא שיש משהו רע בהסברה, אבל היא לא יכולה להיות תכלית העניין. אין מו"מ מדיני? נשקיע בהסברה. מחבלים ברחובות? לכו עם נשק, נבכה אתכם על יוקר הדיור. האחריות עוברת מהממשלה לאזרחים, הממשלה שלנו, זו שגובה את מיסינו, בוחרת לא לעשות, אלא להסביר.
תסתדרו, ואם לא – תמותו, מבוהלים וחמוצים.

תל-אביבופוביה

בין הטוקבקיסטים העולצים לבין מחלקי הסוכריות בשטחים יש הרבה מן המשותף. האושר הזה לאידם של חפים מפשע נרצחים מחליא כמובן, אבל מה שמפתיע ביותר הוא סימון האויב המשותף לאלה ואלה – תל אביב.

מבחינת הפלסטינים אין חדש. אין יוקרתי יותר מפגיעה בתל אביב, סמל ההצלחה הישראלית. היא מצולקת בפעולות איבה. תל אביב הייתה קורבן מרכזי בפרעות תרפ"א ותרפ"ט, במרד הערבי הגדול. אפילו חיל האוויר של מוסלוני הפציץ אותה. פיגועים? ממלון סבוי ועל לדולפינריום, מועדוני הסטייג', מייקס פלייס וזמן אמיתי, אוטובוסים? קו 4, קו 5, קו 20. בתי קפה? מסעדות? אפרופו, שווארמת ראש העיר, קפה ביאליק, סי פוד מרקט, וכן – גם שרונה. טילים? מהסקאדים של סדאם, עד לגראדים של דף.
ככה זה סמל. יא סדאם יא חביב, אודרוב אודרוב תל אביב.

תא2

אבל הדימוי שלה הפוך – היא הרי "בועה" של "אספרסו", ורק אם התל אביבים המפונקים האלה היו מרגישים מה שמרגישים בעוטףעזה/יהודה ושומרון/גבול הצפון, אז הם היו היו מפסיקים להיות שמאלנים. אבל הבועה הרי אינה בועה, ועדיין המעצבנים האלה מסרבים לחשוב כמונו.

ו"תל אביב" הרי היא לא ישות מוניציפלית. מי שמייחל למות תושביה לא באמת רוצה לראות גופות של ילדים בגן העירוני בקרית שלום, או מרחצאות דם בבתי האבות של רמת אביב. ויש בה לא מעט ימנים, ושמאלנים יש הרי בכל מקום, גם ליד ביתם של המקללים.
"תל אביב" המושג היא בירת הסובלנות, החילוניות, המודרניות, ההומניזם, הרב תרבותיות, האמנות והחדשנות. מקנאים בה ושונאים אותה.

בתל אביב מקנאים בגלל מה שהיא (אנחנו רוצים גם), ושונאים אותה בגלל מה שהיא (אנחנו לא רוצים גם), בדיוק כפי שמתייחסים כאן לבירות אירופה. כמה יפה פריז, וכמה כיף שדעאש פיגע בה. אח, בלונדון יש טלוויזיה מצויינת, ושהערבים יחריבו אותה מבפנים, הא הא. הלוואי שאמסטרדם תיפול לזרועות האיסלאם, אנטישמים! ואיך בא לי ג'וינט בקופי השופ. קנאה ושנאה, כמו הילדה הלא מקובלת בכיתה, ואושרה מכל חצ'קון מקרי שמבצבץ על פניה של מלכת הכיתה. שונאים אותה על כמה שהיא נהדרת.

מחלקי הסוכריות ומקללי הפייסבוק הם האוייב של המערב, תמונות ראי אלה של אלה. הם רוצים לראות דם. התל אביבים האלה מפריעים להם להקיז אותו. שימותו.

אתמול מת ספורטאי ענק

אתמול מת ספורטאי ענק.
ולא, אני לא מנסה להישמע מבין גדול באגרוף. אני לא. אני לא יכול לסבול אגרוף. זה ספורט אלים, איום ונורא. המתאגרפים האלה, לו היו מנהלים את ה"קרב" שלהם מחוץ לאצטדיון, היו ודאי נעצרים בעוון תקיפה. המנצח הוא זה שממוטט את המפסיד. כמה אכזרי, וההמון צוהל, שם כסף אם תמות או תמית. גלדיטורים מודרנים.

ולא, אני לא מנסה לשכנע שעלי היה הספורטאי הגדול ביותר בהיסטוריה, זו קביעה מטופשת שלא ניתנת להוכחה. יכול מאוד להיות שספורטאים כמו ליאו מסי, מייקל ג'ורדן, איאן ת'ורפ, טייגר וודס או רוז'ה פדרר כשרוניים ממנו. אבל מה זה חשוב, אתמול מת ספורטאי ענק.

ויש הרבה כוכבים גדולים, מתוחכמים ומרהיבים. כל העולם סוגד להם, ואז ממשיך הלאה לכוכב הבא. ככה זה, הכוכב דועך בגיל שלושים וחמש-ארבעים, ונולד במקומו כוכב חדש. הבנים שלי לא מבינים מדוע נוצצות לי העיניים כשאני מספר להם על מייקל ג'ורדן או מראדונה, כמו שילדיהם לא יעפעפו לרגע מסיפורי רונלדו נגד מסי. אבל מוחמד עלי הוא אל זמני. הוא מרגש גם אותי.

כי אתמול מת ספורטאי ענק, ולא ממש אכפת לי איזו סנוקרת הוא הכניס למי באיזה קרב בשנות השבעים. כי מוחמד עלי היה ענק מחוץ למגרש.
הוא ספורטאי שתיעל את הפרסום וההערצה למעשה פוליטי. אני בטוח שהוא הפסיד מזה לא מעט, איזה קמפיין לנעליים או לסכיני גילוח, קומם עליו ציבור מעריצים גדול, את הממסד הספורטיבי והפוליטי, אבל בכך הוא בידל את עצמו. הוא לא ייזכר כבדרן, אלא כספורטאי. ענק.