מפגשים אנטישמיים בלונדון

טוב, לאחר אזהרת המסע הגענו ללונדון דרוכים. האנטישמים בכל פינה, ואכן נכונו לנו מפגשים קשים כנציגי העם הנבחר בלב המאפליה העוינת.

1.
הפיות הפעורים שלנו הסגירו את מוצאינו, בשעת ערב לא מאוד מאוחרת במסעדה האיטלקית בארלז קורט. על הקיר היה קולאז' של עטיפות תקליטים משנות השבעים: ת'ין ליזי, אום כולתום וגם אריאל זילבר וגבי שושן. המלצר ההודי, שקלט אותנו, ניגש אלינו וירה: "ככה ככה", "משהו משהו", "מה נשמע אחי" וזרח בחיוך מנצח. כששילמנו הוא אמר לנו "תודה יופי", והלך להגיש לזניה לזוג הסיני שהמתין בסבלנות.

לונדוןשושן

2.
ביום היא נינוחה וברנז'אית משהו, אבל בערב סוהו מוזרה, סליזית וגם ממגנטת. וכשבחרנו לשבת דווקא בחוץ בבראסרי ברחוב דין, הבילוי האמיתי היה צפייה בעוברים והשבים. מצליחנים צעירים בלוק נדלניסטי חנוט נתקלו בכמה פאנקיסטים מזדקנים עטורי קעקועים וכרסי בירה. זה נגמר, כמו תמיד, ב-SORRY בריטי. דיוות דראג צחקקו לקראת להקת נערים קולניים עתירי הורמונים, זוג אוהבות בחליפת מלחים צעד בגו מורם אל אחד הבארים באולד קומפטון. הן ליוו בחצי חיוך חבורת ברנשים וחתיכות, כבני שלושים, כולם בטוקסידו, מגבעת וסיגר לא דלוק, בדרכם אל תיאטראות הווסט אנד, ומאחוריהם לפניהם ומצדדיהם קבצנים מיומנים ניסו את מזלם.
אחד מהם, שחור כמו פחם ורזה כמו גפרור, בחליפה (מטונפת) וכובע (מרופט), פנה אלינו. אתה צריך להתחתן איתה, אמר לי במבטא אוקספורדי מפתיע, היא יפהפייה. אנחנו נשואים, חייכתי. מאיפה אתם? ישראל. או, זה חלק מרתק בעולם, אמר בהתלהבות מעושה. הנהנו שנינו. אם תוכלו לתת לי כמה פני עבור ה"ביג אישיו", אודה לכם. הוא הוא הסיר את כובעו, וקיבל, למרות שלא הבנתי מהו האישיו הגדול.

3.
מוכר הטישרטס הטורקי בקמדן לוק התאפק שלא לחבק אותי, ולכן הסתפק בלחיצת היד מהסוג הלבבי ביותר: שתי ידיו לחצו מאוד את יד ימין שלי. איי לאב יזראל. ולאחר שמיצינו ענייני פוליקה, מהפכות כושלות וארדואן, הוא ביקש ממני טובה. מה זה "שגיא" בעברית? זה השם של הבוס הישראלי שלי. והוא נחמד ולא סנוב. הסברתי לו ששגיא זה גבוה, והטורקי כמעט השתנק: הבוס שלי מאוד נמוך. קטן כזה, סימון עם האצבע, אבל מה? לא סנוב בכלל.

4.
השמש יצאה בריג'נט פארק, ונתנו מנוחה לרגליים בספסל נחמד על גשרון מול האגם המלאכותי. הציפורים צייצו והברווזים שחו לידינו. ג'נטלמן כבן שבעים בחליפה אלגנטית פנה אלינו בעברית שבורה. עיניו היו גדולות וכחולות, וממחטת משי בצבצה מכיס המקטורן שלו. הוא לא היה יכול שלא לשים לב לעברית שלנו. הוא היה בארץ בדיוק כשפרצה מלחמת ששת הימים. הוא זוכר שזה היה קצר. הוא אוהב את ישראל, תומך בשלום עכשיו. דיברנו על ביבי ועל החרדים, ועל הפחד המוזר שתוקף את הישראלים בכל מקום. ככה לא יהיה לכם טוב, חבל. גולדה מאיר אמרה פעם משהו על שני מליון יהודים עם שלושה מליון דיעות, אפשר להפוך למשיגע עם כל האמוציות האלה בישראל. הוא סליסיטר, גר לא רחוק. פיצרוביה (ופיצרוביה הוא שם נהדר להגייה במבטא בריטי מכובד. גם סליסיטר). הוא הציג את אשתו, תאילנדית צעירה ממנו שהביטה בו בעיניים כלות. לימדתי אותה כמה מילים בעברית. תגידי משהו. "שנה טובה" היא אמרה לנו בחיוך מבוייש, ואמא ברווזה וחמשת גוזליה חלפו על פנינו בשאננות.

לונדון ברווז

מודעות פרסומת

אזהרת מסע

מטה הלוחמה בטרור מזהיר:
בנסיעות למערב אירופה יש להיזהר. יש שם אנטישימים. הימנעו ממגע עם אנשים בעלי מראה שמי מזרח תיכוני (חוץ מעצמכם). אל תלכו עם שרשראות חי, מגני דויד וחולצות סוף מסלול, אתם עלולים להיתקל באלימות מצד משטרת האופנה. יש להיזהר מהרי געש, מצונאמי, מעשן אגזוזים, מרכבות. רכבות זה נורא. רכבות זה נאצים. אל תתפתו למזללות KEBAB. זה ערבים. זהירות משווקים, מקניונים, ממלכודות תיירים. מסתובבים שם אנטישמים. המטה מדגיש: כולם אנטישמים. כולם. הם קמים עם היטלר והולכים לישון עם אסד. בנסיעה במוניות הימנעו משיחות עם הנהג על ביבי. הוא לא יודע מי זה. התרחקו ממקומות הומים, מיונים הומיות, מניצים הומנים, ומאמנים מנוצים. הם אנטישמים. היזהרו מאנטישמים. כולם אנטישמים. אל תזכירו שאתם שמים, אל תזכירו שאתם. הימנעו ממבטא. פשוט הימנעו. הימנעו. אנו חוזרים – הימנעו.

יאללה, לונדון מחר, תיזהרי את. אנחנו באים.

מיומנו של מסיט

אני רוצה לראות אם זה היה קורה לך, הכי טוב – לבת שלך. מה היית אומר אז? או לאמא שלך, או לאם אם אם אמא שלך באמצע השכונה שלך בצפון תל אביב, נראה אותך חכם אז. ולמה אתה לא מגנה? מספיק להיות צבוע, לא ראיתי אותך מגנה את סוריה, ומה עם טורקיה? ורוסיה? ופרוסיה?

עוד לא גינית? תגנה. תגנה, נו גנה כבר, עוכר ישראל, על זה אתה מדבר אבל מה עם הגירוש? אי אפשר לדבר על גירוש בלי לדבר על הכיבוש. אבל אל תעז לדבר על הכיבוש, לפני שדיברת על הקיבוץ, ואז על הקיצוץ, אספסוף מתנשא וצבוע, אדיוט ערמומי שכמוך.

ואיפה היית כשרצחו את זדורוב? וארלוזרוב, הוא רצח את עצמו על האלטלנה? כאן אתה שותק פתאום. מתחסד. שילדי תימן. כן, כן, ילדי תימן, לא פרוסיה ומגדל השן שלהם, את זה לא גינית. ומה עם הרצל? והמקביל שלו המזרחי – דיברת עליו? אותו אתה מגנה? על זה אתה לא מדבר כי אתה פריבילג, ועילג, ומלגלג, מיץ של זבל סמולני ומשיחסטי, אשכנזיסטי ארור ודוס מחמד חילוני, פסולת סוציאליסטית שסוגדת לרבי שלך. תגנה אותו כבר.

יותר טוב תשתוק, ואם לא תשתוק נדאג שישתיקו אותך, כי מה אתה מדבר על בזמן ש? לך, לך ליורו, יא מניאק, אמן תעבור עם כל הפורטוגלים למילקי בברלין. לא נתגעגע. תחזור, תחזור לפרוסיה, גיס חמישי, פנאט חשוך, אמן יקרה לבת שלך, כי אתה לא מגנה. אמן.

תזונת הרוטינג

קבלו את טרנד התזונה ששוטף את העולם – תזונת הרוטינג!
מזון טרי הוא אסונה של האנושות.
אמרו די למזימה של חברות התרופות, הסופרמרקטים והבונים החופשיים, והתחברו לרוטינג – בלי פסטור! בלי שימור! בלי ויטמינים!

את תנועת הרוטינג העולמית ייסד פרופסור ג'וני רוטן מאוניברסיטת בולוקס בבריטניה. רוטן, אסטרולוג, חוקר טארוט, מודט ואונקולוג חובב גילה כי מזון מעופש תורם לבריאות האדם. קבוצת פייסבוק שפתח בנושא לפני כשנתיים היכתה גלים, והיא מונה כיום כמאתיים אלף חברים חיים (ועוד כשבעים אלף שהלכו לעולמם בינתיים מסיבוכים בריאותיים פתאומיים). במסעדות שונות במערב אירופה בר החלו להציע בתפריט מנות רוטינג (מסומנות בכיתוב: VITAMIN FREE), והסחף הולך וגובר.

לוסי ג'ורדן, 37, מסבירה: על חוק חמש השניות שמעתם? סבתא שלכם דירבנה אתכם לאכול "בננת דבש"? זה לא סתם. כך נהגו פעם, וכך אנחנו נוהגים היום. זו החוויה האנושית הטבעית.

אז מה יש לאכול? המון!
ציפי פרימו מחולון, מנהלת קבוצת הוואצאפ "הגרוב הרקוב" מספרת: בבוקר אני פותחת ביוגורט חמוץ במיוחד, ולוגמת קרום חלב, בצהריים, אין כמו אורז מוקשה ותולעי עוף, ובערב אני מקנחת בביצייה סרוחה וצימוקים מעשיי ידיי (ענבים שעמדו בשמש חודש), כל אלה לצד מי קולחין ממותקים.
אני מרגישה נפלא! אם פעם היתה לי עצירות, היום אני משלשלת כל הזמן. רזיתי המון ואין לי רצון לאכול. אושר!

השליכו את כל הויטמינים המרעילים לפח, והתחברו לעצמכם, לטרנד הרקוב החדש, שהוא הטרנד הרקוב האמיתי.
בתיאבון!

עכשיו באתר וואו!

קראו עכשיו באתר וואו:
יצאנו לבדוק מהם עשרת הפיגועים הכי יפים ונכונים, וגם ג'ורג'י מהבטטה הבאה של ישראל הלך ומצא את עשר מנות הפלאפל הטעימות ביותר בקריות! וגם הסקר הגדול! מה יותר כדאי – השואה או הגבורה? ובוואו סלבס, מה קורה כשג'ורג'י מהבטטה הבאה של ישראל פוגש ברחוב את פיפי וקקי מהמירוץ לתהילה? בוואו נופש, פרויקט מיוחד: מהם עשרת המקומות היפים בעולם למוט סלפי? ומיהם עשרת הסלבס שעפו על עצמם ללא קונקשן? פיפי וקקי הלכו לבדוק, וגם – דבר כזה עוד לא ראיתם! פיפי וקקי צופים במשחקי הכס ויש להם מלא בדיחות. בוואו גברים, עשרת הדברים שגברים אוהבים לעשות עם מצברים (בשיתוף המגזין גברים ומצברים, עכשיו חודש ראשון חינם), וגם – בוואו כלכלה – מה חושב ג'ורג'י מהבטטה הבאה של ישראל על מחירי הדיור . בוואו תרבות – עמוס עוז – שיק או שוק? מה עדיף? מצבר או משורר? אל תפספסו את הטרנד ששוטף את הוליווד – ציפורן חודרנית בצבעים. ג'סטין טימברלייק במחווה לפיפי וקקי, ופיפי וקקי במאמר נוקב על ג'ורג'י מהבטטה הבאה של ישראל. בואו, יהיה וואו.

בן ארבע עשרה-חמש-עשרה בבית המקדש

את היום הזה, 31 במאי 1990 הוא לא ישכח לעולם. בן כמה היה אז? ארבע עשרה-חמש עשרה? עשרים ושש שנים חלפו מאז, ועדיין הוא זוכר מהלילה הזה כמעט כל פרט. למרות שבסיכום הדברים לא קרה שום דבר, הוא מסמן לעצמו את היום הזה כאחד החשובים בחייו. נדיר שיזכור מה לבש שלשום, ומהלילה הזה הוא זוכר כל פרט. זו הייתה החולצה השחורה של הדד קנדיז, הנושאת את הכיתוב היומרני לילד בגילו: too drunk to fuck, שיר פאנק שהכיר באופן שטחי למדי. אבל השם נשמע מגניב מספיק כדי לרכוש את החולצה ב"מרסל" בשנקין. הג'ינס שלו נפרם בקפידה, בעיקר באזור הברכיים. בגזרת ההנעלה, הוא הצטייד בחיקוי של נעלי צבא, באדיבות שוק הפשפשים. באותו הלילה יצא אל בית חברו, י', שם הרטיבו את שיערם, והטביעו אותו במנות נדיבות של נקה שבע. ולאחר שהשיער נענה להם חלקית ונאות להיעמד, יצאו, מזמרים בשני קולות את פלסטיק פאשן, לעבר תחנת קו 31 בדרכם אל בית המקדש. בדרך זכה להדרכה מצד י', שהרי י' היה בר סמכא בעיניו – הוא ביקר שם כבר פעמיים. הכי חשוב, אמר לו, אל תתלהב! אם ישמיעו להיטים, אל תרקוד. אל תקפוץ יותר מדי. תהיה קול. והוא הבין הכל והנהן. וכשירדו באלנבי פינת יהודה הלוי, ופגשו את חברם, ע', הוא שמע בעיקר את ליבו פועם חזק, כמו במארש של דייויד בול.
י' ו-ע' צעדו כחצי מטר לפניו, הוא זוכר זאת היטב, שניהם ששים אלי הרפתקה, כריזמטים וכחולי עיניים. והוא, מופנם, מקפיד להפגין קוליות, לא להתלהב ולא להתעלף. הנה הכניסה לבית המקדש. כמה שמע עליו מגדולים ממנו, אגדת שנות השמונים, סקס בשירותים, רוברט סמית' שותה בקרדי על הבר, כל התרבות האלטרנטיבית שהעריץ מונחת כעת על כתפיו, והוא בסך הכל בן ארבע עשרה-חמש עשרה. חמישה שקלים בקופה, חותמת בזרוע ימין , לא דראנק ולא פאק, בקושי עולה רגל.
הוא בטוח שבכניסה עמדה נברשת ענקית, מהסוג הקיטשי ששימש אולמות חתונות ברחוב המסגר. זה נראה לו מוזר. המקדש, כלומר הפינגווין, היה המועדון החשוך ביותר שראה מימיו. הוא רעד. ע' ו-י' נכנסו פנימה לאמצע הזירה ומייד השתלבו בתנועת הרוקדים. הוא התיישב בצד על הדרגש הארוך הצמוד לקיר. כשעיניו החלו להסתגל לחושך ולעשן, הוא זיהה דמויות. מטר ממנו רקדה מישהי, נראית מעט מבוגרת ממנו ופניה אל הקיר. שיערה כמו פחם, ופניה כמו סיד. אפה נשרי מעט, שפתיה משוחות בשחור, וחולצתה השחורה גזורה , פס של חזייה,שחורה בצבץ מכתפה. היא שרה עם אן קלארק את כל המילים. לא להתלהב, אמר לעצמו , ונעמד לידה, תופס חתיכת קיר סמוכה. מבטיהם נפגשו בשיר הבא, תודות לסוזי והבנשיז.. אפילו התחייכו זה לזו ב- .There Is Room For You, If You Say I Do את ההמשך, באורח מוזר, הוא לא זוכר. היא נעלמה אל החושך ולא חזרה. י' בינתיים מצא מישהי ויצא איתה החוצה, כמו תמיד. את ע' ראה לסירוגין במהלך פוגו סוער, זועק על גנבים, שלושתם התאחדו לזכרו של איאן קרטיס המנוח, והתפצלו שוב. הוא רקד מעט, אבל בעיקר ישב, והבין שמקומו כאן, כאן בשולי מקדש השוליים, נהנה מהזעם, על הדרגש.
כשהסטרנגלרס התנגנו ראה צעירים נפרדים בחיבוק זה מזה. זה היה הסימן ללכת. בחוץ כבר עלה אור ראשון. באי המקדש, קשוחים ככל שיהיו, חצו את הכביש למכולת הישנה מעבר לכביש, וקנו לעצמם שוקו ולחמניה. מרדנים, אבל ילדים. בשיירה צעדו כולם, הלומי אור שמש ראשון אל אלנבי הסמוך, מתפצלים אל תחנות האוטובוס השונות.

באותו הקיץ, הוא הספיק ללכת לפינגווין עוד כמה פעמים, ינק עוד מעט מפרפורי הגסיסה של שנות השמונים, עד שהמועדון נסגר. על חורבותיו נפתח מועדון גייז.
הוא התבגר אל שנות התשעים, אל עליצות הגיטרות של הרוקסן. את חיוורת הפנים לא ראה שנית מעולם, למרות שהיא כיכבה בחלומותיו לא מעט. לפעמים חשב שהזה אותה בלילה ההוא. עם השנים י' חזר בתשובה ועבר לגור בצפת, ע' הפך למאסטר של כושר בארצות הברית, שניהם כחולי עיניים, הרפתקנים, אהובים ויפים בעיניו כמו תמיד.
ומה איתו?
הוא כבר בן ארבעים-ארבעים ואחת ולא ממש השתנה. נשאר מעט נבוך, אוהב עדיין את המוסיקה הזאת, ובכלל – אוהב את השוליים, מעמדתו על הדרגש, רוקד עם הפנים אל הקיר, ובעיקר – מקפיד שלא להתלהב.

בן ארבעים-ארבעים ואחת ומלחמתו בצל שהוא מטיל

סידורים. הוא חוזר בשעת ערב לא מאוד מאוחרת לביתו. בסך הכל קפץ לכספומט, כאן, בתוך השכונה. הוא לא התכוון בשום אופן להבהיל אישה צעירה. היא לא מעניינת אותו, אבל הוא עוקב אחריה בפועל. לא שתכנן את זה, הוא פשוט מאחוריה, והיא צועדת בדיוק בדרך שלו. לו היה טועה לרגע בהקשת המספר הסודי, מבטיהם לא היו נפגשים. לו הייתה משתהה קודם, מוציאה אבן קטנה מהנעל, קוראת הודעה בנייד, היא היתה מאחוריו.
אבל כך יצא. והיא הולכת, מגבירה צעדים, מגניבה חצי מבט חטוף לאחור.
הרחוב לא מפחיד בעיניו, מואר, נינוח, מהדורות החדשות מתקשקשות החוצה מהמקלטים, שגרה. פנסי הרחוב מאריכים את הצלליות שלהם. הצל שלו הולך לפניו, כמעט ומאפיל על הצל שלה, עוד מעט והם נוגעים, והוא כבר גבר בן ארבעים-ארבעים ואחת, וצלליתו מפחידה ומעוותת. הוא רוצה לומר לה: "הי, אל תדאגי. לעולם לא אפגע בך", אבל הוא שותק, הוא יודע שהוא יכול להפחיד כך אפילו יותר.
היא לפניו, והיא פונה ימינה לעבר הרחוב שלו. הוא כמעט בבית, אבל מחליט להמשיך ישר. להמתין קצת, זה המעט שהוא יכול לעשות.

וכשהוא פונה, היא כבר לא שם, בודאי היא נושמת לרווחה, מסדירה נשימה. הוא חוזר הביתה לילדיו הצוהלים ולאשתו המחבקת. בסך הכל, הוא הלך לכספומט בשעת ערב, וחזר עם מזומן.

ובבוקר, כשישמע עוד דיון ברדיו על השחקן, המפקד, השר, המנכ"ל או ראש העיר, יבין שהוא בר מזל.
הוא יודע שהוא יכול לקפוץ בערב לכספומט כאילו זה עניין של מה בכך, מבלי להגניב מבטים לאחור, ולברוח מצלליות מאיימות. סידורים.