בן ארבע עשרה-חמש-עשרה בבית המקדש

את היום הזה, 31 במאי 1990 הוא לא ישכח לעולם. בן כמה היה אז? ארבע עשרה-חמש עשרה? עשרים ושש שנים חלפו מאז, ועדיין הוא זוכר מהלילה הזה כמעט כל פרט. למרות שבסיכום הדברים לא קרה שום דבר, הוא מסמן לעצמו את היום הזה כאחד החשובים בחייו. נדיר שיזכור מה לבש שלשום, ומהלילה הזה הוא זוכר כל פרט. זו הייתה החולצה השחורה של הדד קנדיז, הנושאת את הכיתוב היומרני לילד בגילו: too drunk to fuck, שיר פאנק שהכיר באופן שטחי למדי. אבל השם נשמע מגניב מספיק כדי לרכוש את החולצה ב"מרסל" בשנקין. הג'ינס שלו נפרם בקפידה, בעיקר באזור הברכיים. בגזרת ההנעלה, הוא הצטייד בחיקוי של נעלי צבא, באדיבות שוק הפשפשים. באותו הלילה יצא אל בית חברו, י', שם הרטיבו את שיערם, והטביעו אותו במנות נדיבות של נקה שבע. ולאחר שהשיער נענה להם חלקית ונאות להיעמד, יצאו, מזמרים בשני קולות את פלסטיק פאשן, לעבר תחנת קו 31 בדרכם אל בית המקדש. בדרך זכה להדרכה מצד י', שהרי י' היה בר סמכא בעיניו – הוא ביקר שם כבר פעמיים. הכי חשוב, אמר לו, אל תתלהב! אם ישמיעו להיטים, אל תרקוד. אל תקפוץ יותר מדי. תהיה קול. והוא הבין הכל והנהן. וכשירדו באלנבי פינת יהודה הלוי, ופגשו את חברם, ע', הוא שמע בעיקר את ליבו פועם חזק, כמו במארש של דייויד בול.
י' ו-ע' צעדו כחצי מטר לפניו, הוא זוכר זאת היטב, שניהם ששים אלי הרפתקה, כריזמטים וכחולי עיניים. והוא, מופנם, מקפיד להפגין קוליות, לא להתלהב ולא להתעלף. הנה הכניסה לבית המקדש. כמה שמע עליו מגדולים ממנו, אגדת שנות השמונים, סקס בשירותים, רוברט סמית' שותה בקרדי על הבר, כל התרבות האלטרנטיבית שהעריץ מונחת כעת על כתפיו, והוא בסך הכל בן ארבע עשרה-חמש עשרה. חמישה שקלים בקופה, חותמת בזרוע ימין , לא דראנק ולא פאק, בקושי עולה רגל.
הוא בטוח שבכניסה עמדה נברשת ענקית, מהסוג הקיטשי ששימש אולמות חתונות ברחוב המסגר. זה נראה לו מוזר. המקדש, כלומר הפינגווין, היה המועדון החשוך ביותר שראה מימיו. הוא רעד. ע' ו-י' נכנסו פנימה לאמצע הזירה ומייד השתלבו בתנועת הרוקדים. הוא התיישב בצד על הדרגש הארוך הצמוד לקיר. כשעיניו החלו להסתגל לחושך ולעשן, הוא זיהה דמויות. מטר ממנו רקדה מישהי, נראית מעט מבוגרת ממנו ופניה אל הקיר. שיערה כמו פחם, ופניה כמו סיד. אפה נשרי מעט, שפתיה משוחות בשחור, וחולצתה השחורה גזורה , פס של חזייה,שחורה בצבץ מכתפה. היא שרה עם אן קלארק את כל המילים. לא להתלהב, אמר לעצמו , ונעמד לידה, תופס חתיכת קיר סמוכה. מבטיהם נפגשו בשיר הבא, תודות לסוזי והבנשיז.. אפילו התחייכו זה לזו ב- .There Is Room For You, If You Say I Do את ההמשך, באורח מוזר, הוא לא זוכר. היא נעלמה אל החושך ולא חזרה. י' בינתיים מצא מישהי ויצא איתה החוצה, כמו תמיד. את ע' ראה לסירוגין במהלך פוגו סוער, זועק על גנבים, שלושתם התאחדו לזכרו של איאן קרטיס המנוח, והתפצלו שוב. הוא רקד מעט, אבל בעיקר ישב, והבין שמקומו כאן, כאן בשולי מקדש השוליים, נהנה מהזעם, על הדרגש.
כשהסטרנגלרס התנגנו ראה צעירים נפרדים בחיבוק זה מזה. זה היה הסימן ללכת. בחוץ כבר עלה אור ראשון. באי המקדש, קשוחים ככל שיהיו, חצו את הכביש למכולת הישנה מעבר לכביש, וקנו לעצמם שוקו ולחמניה. מרדנים, אבל ילדים. בשיירה צעדו כולם, הלומי אור שמש ראשון אל אלנבי הסמוך, מתפצלים אל תחנות האוטובוס השונות.

באותו הקיץ, הוא הספיק ללכת לפינגווין עוד כמה פעמים, ינק עוד מעט מפרפורי הגסיסה של שנות השמונים, עד שהמועדון נסגר. על חורבותיו נפתח מועדון גייז.
הוא התבגר אל שנות התשעים, אל עליצות הגיטרות של הרוקסן. את חיוורת הפנים לא ראה שנית מעולם, למרות שהיא כיכבה בחלומותיו לא מעט. לפעמים חשב שהזה אותה בלילה ההוא. עם השנים י' חזר בתשובה ועבר לגור בצפת, ע' הפך למאסטר של כושר בארצות הברית, שניהם כחולי עיניים, הרפתקנים, אהובים ויפים בעיניו כמו תמיד.
ומה איתו?
הוא כבר בן ארבעים-ארבעים ואחת ולא ממש השתנה. נשאר מעט נבוך, אוהב עדיין את המוסיקה הזאת, ובכלל – אוהב את השוליים, מעמדתו על הדרגש, רוקד עם הפנים אל הקיר, ובעיקר – מקפיד שלא להתלהב.

מודעות פרסומת

מאת: חוכמולוק

חוכמולוק- הבלוג של אחיעד לוק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s